ייחודיוּת / ורד טוכטרמן

נקודת הייחודיות של המפץ הגדול היא הנקודה שבה קורסת תורת היחסות. התאוריה עצמה מנבאת נקודה שבה היא אינה תקפה יותר. אפשר, אולי, להשוות את הנקודה הזאת עם הקטע בחלום, שבו אתה חולם שאתה מת – אומרים שאף אדם נורמלי לא יכול לחלום שהוא מת. הוא יתעורר, או יפסיק לחלום, או יפתור את המצב בדרך כלשהי שתשאיר אותו בחיים, אבל הוא לא יחלום את מותו.
השאלה היא מה זה חלום. טוב, מאז שאני זוכר את עצמי הייתי סוליפסיסט בסתרי נפשי. האמנתי שאין לי כל דרך לדעת אם העולם שסביבי קיים באמת, או שהוא רק פרי פעולתה של התודעה שלי – אשליות שנועדו להעביר את הזמן. הרי, כפי שכבר טען דקרט, אין ביכולתי להבחין באמת בין חלום לעֵרות, בין אשליה לחישה אמיתית. איך אוכל להבחין בין קיום ממשי של העולם שסביבי לבין אשליה מורכבת שאני רוקם? רציתי להאמין כי העולם קיים באמת, אבל לא יכולתי – הוא פשוט לא נראה סביר. לעולם הזה הייתה איכות אבסורדית של קיום חלומי – ואם כך אולי חלום הוא רק סוג אחר של אותה מציאות חלומית, לא?
אחרי שאבא מת, התחלתי להאמין בכך באמת. אולי איבדתי את השיירים האחרונים של החלק שבי שרצה להאמין כי העולם באמת קיים. אומרים, שבכל תאוריה פילוסופית של כל פילוסוף דגול, ניתן לאבחן את עיוותי אישיותו שלו – מי שלא רוצה אחריות על מעשיו, יהפוך דטרמיניסט, מי שרוצה שמישהו אחר ייקח אחריות על מעשיו יהפוך דתי, ואולי במסגרת קו זה, נוכל לומר שאני, שלא רציתי שהעולם והכאב שבו יהיו אמיתיים – הפכתי סוליפסיסט. התחלתי באמת להאמין כי העולם הוא חלום שלי. חלום בעל עקביות וחוקיות, מפורט ומוזר – אבל חלום. התחלתי להאמין שדבר בחלום הזה לא יכול ממש לפגוע בי – הרי אבא לא באמת היה קיים, אז לא באמת איבדתי אותו. התחלתי להאמין שאני יכול לעשות מה שאני רוצה.
התחלתי בקטן.
העלבתי אנשים. מיד אחרי הלוויה, אמרתי לאמא, לשני אחיי ולכל הדודות שהואילו בטובן להתכנס בבית לרגל השבעה, את דעתי עליהם. אמרתי להם שהם אוכלי נבלות, רק מחכים לחלק הירושה שייפול בחלקם, שהם דוחים, מטומטמים ומגעילים אותי.
שמבחינתי – הם לא קיימים…
הם אמרו שהאבל גרם לי להתמוטט, ושלא התכוונתי למה שאמרתי. הם חיבקו אותי ותמכו בי.
אמרתי לבוס שלי שהוא בן-זונה אמיתי, שאני שונא אותו ושהוא בלתי נסבל. אחרי שפיטר אותי, אחד הדודים שלי דיבר אתו בעדינות ושכנע אותו שממש עדיף לו להחזיר אותי לעבודה, כי זה הכול בגלל האבל, ובכלל, חבל על הילדים שלו…
בתור חלום זה כבר היה ממש אבסורדי. העלבתי אנשים, זלזלתי בכל היקר להם, אמרתי להם את כל דעתי הכנה – והם ריפדו אותי בצמר גפן. הפכתי להיות "זה המוזר שהמוות של אבא שלו מוטט אותו". אכן, יצירי כפיי שמרו על תפקידם בחלום שלי.
התחלתי לשפר את תוכן החלום שלי במעשים "בלתי חוקיים". חשבתי שאולי החוקים נמצאים בחלום שלי כאיזו התגרות של הלא-מודע שלי, ואם כך – כדאי לבדוק מה יש מאחוריהם. ויתרתי על תשלום מסים. טיפשי לדאוג בגלל מסים בחלום שלך. חשבתי שאולי המסים האלה היו איזושהי השלכה של מושג כלשהו שלי על שכר ועונש, או אולי דווקא על חוק שימור האנרגיה – מה שאתה מכניס זה מה שיוצא… נדחפתי בתורים, עברתי באדום, דרכתי על הדשא, חניתי באדום-לבן – הייתי אומר – כל המעשים הרגילים.
התחלתי לגרום נזקים לרכוש, כדי לראות מה יקרה. שרטתי את מכוניתו החדשה של השכן שלי. הוא לא ידע מי זה, וחשד בילדים של השכונה. ריססתי כתובות על הקירות המטופחים והנקיים בשכונתי. הגעתי למעשים טיפשיים וילדותיים כמו קשירת קופסאות שימורים לזנבותיהם של כלבים והשלכת חומרים שונים לחלונותיהם של שכנים. טיפשי – אבל נהניתי מזה. הרי בחלום שלי – רק אני קובע מה טיפשי ומה לא, לא?
ואז פגשתי את רמונה – היא באמת הייתה יפה. רציתי אותה מאוד. נפגשנו במסיבה והצלחתי ללוות אותה לביתה ואפילו לגרום לה להזמין אותי להיכנס פנימה. עמדנו לשתות קפה, כמובן, ואני חשבתי לעצמי בעגמומיות, כמה מרגיז זה שאני צריך לשחק את כל המשחקים הארוכים והמיותרים של ההתיידדות, החיזור והמשחק המקדים, רק כדי להגיע למה שבאמת רציתי – לשכב אתה. חשקתי בה באמת. וכאן הכתה בי הטיפשות שלי – למה לחכות? למה בדיוק אני צריך לעבור את כל התהליך המייגע הזה, שאין לי שום חשק לעבור? התקרבתי אליה, הושטתי ידיים לכפתורי החולצה שלה, והפשטתי אותה. כמובן, היא התנגדה בהתחלה. באופן טבעי, הייתי חזק יותר ממנה. אחרי שגמרתי, שמתי לב שחנקתי אותה.
טוב, אם לומר את האמת, באותו רגע הלב שלי היה בתחתונים. זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי באמת, בלי חשבון, משהו בלתי הפיך, רע באמת. הרגתי אדם! האמנם זה דבר כל כך רע?
במשך כמה ימים הייתי נסער. שנים של חשיבה במושגי טוב ורע הותירו בי את חותמן. חשבתי שבאמת עשיתי דבר-מה רע. פגעתי ברמונה, הכאבתי לה, והרגתי אותה. האם מעשים אלה היו מוצדקים? האם היה זה נכון לעשותם? שאלתי את עצמי, אם אכן קיים דבר כזה טוב או רע. הרי, אם העולם הוא אכן חלום שלי, מי שקובע בו את כל המושגים כגון טוב או רע הוא רק אני. בעולם כזה, יכולים להתקיים רק דברים שהם טובים לי – או רעים לי. רמונה? אפילו קיום אמיתי לא היה לה, אלא ככלי להנאותיי. והיה עלי להודות – באונס וברצח שבעקבותיו הייתה הנאה עזה וחריפה, יותר מאשר בכל חוויה שחוויתי עד אז במהלך חיי.
נדרש לי כמעט חודש עד שהעזתי לנסות זאת שוב. כמובן, רמונה הייתה רק הראשונה. בפעם הבאה שהלכתי למפגש חברתי, זו כבר הייתה מטרתי היחידה. לא הייתה לי עוד כל הנאה מהיחסים החברתיים, הפוליטיקה שבין ידידים, בניית הקשרים, המריבות והפיוסים. הרי כולם היו קשרים חסרי ערך עם אנשים לא קיימים. אבל זיכרון ההנאה שהסבה לי הפגיעה ברמונה הסעיר אותי. במפגש הבא, ליוויתי נערה לביתה, ובלי הרבה שהיות התנפלתי עליה, אנסתי אותה, התעללתי בה ורצחתי אותה. העונג לא היה כה גדול כמו בפעם הראשונה, שהרי רמונה הייתה מקרה של התפרצות סוערת ולא מתוכננת, כשעוד לא ציפיתי לרצח. אבל עדיין, זו הייתה חוויה מסעירה, מתוקה, נפלאה. חשתי שאני חי באמת, מרגיש באמת, עושה דבר שבאמת מותיר את חותמו – אני מפרק את ציווייו האכזריים של הלא-מודע שלי. אני משחית וממוטט את הערכים המוסריים שהיו שקועים בי במשך שנים, ובונה לעצמי את המוסר החדש שלי, מוסר שבו אין עוד רע. נהניתי להשתחרר.
בעולם פרי דמיוני, לא יכלה עוד להיות אשמה. התחלתי לחפש נערות ברחובות, לצוד אותן בדרכים מתוחכמות, ולקחת אותן אל ביתי – ושם למצוא בכל פעם דרכים יותר ויותר מתוחכמות להתעלל בהן ולרצוח אותן. התחלתי להיטפל לזרים מקריים ברחוב, ולרצוח אותם, או לעולל להם דברים גרועים מזה. ידעתי שהמשטרה בעקבותיי, וכבר ראיתי אותם, בהיחבא, שואלים שאלות את שכניי ברחוב, אבל דבר לא הרתיע אותי מלהמשיך באורגיה האוטו-ארוטית הפרועה של מין ומוות שעסקתי בה.
ואז תפסו אותי.
זה היה מארב. הם חשדו בי, הציבו לי מלכודת בדמותה של שוטרת בלבוש אזרחי, והתנפלו עלי כשעמדתי לגרור אותה הביתה. נלקחתי למעצר. כותרות מזועזעות ונלהבות כאחת התפרסמו בעיתונים. אמא רואיינה, וציטטו מפיה בגדול את המשפט, "מאז שאבא שלו מת, הוא לא אותו בן אדם". נו, כמובן. פניה הדומעות הוצגו בתמונות צבע גרעיניות להפליא, לצדן של פניהן הדומעות של אמהות הקורבנות. אני, כמובן, התעלמתי. נמנעתי מלדבר עם איש, הסתכלתי על מחול השדים הזה בזלזול משועשע. עם הפסיכולוג שמונה לאבחן אותי דווקא דיברתי, והוא הכריז עלי ככשיר לעמוד למשפט. אני חושב שפשוט רציתי לבחון ביני לביני את סופו של החלום.
נמצאתי אשם בארבע רציחות, שעל-אודותיהן נאספו די ראיות. גזר הדין – מוות על הכיסא החשמלי.
התעוררו בי ספקות.
האם ייתכן שהחלום-האשליה שלי יכיל בתוכו את חוויית המוות? ואם כן – מה יקרה בסופו? האם אעבור לחלום אחר, מה שיהווה למעשה את מותי בחלום הזה – לְמה שאני כרגע לא תהיה המשכיות? האם פשוט ייגמר החלום – ואז, מכל בחינה מעשית, אהיה מת? ואולי פשוט טעיתי? אולי הכול באמת קיים, ועומדים להרוג אותי? האם ייתכן שחושיי אכן תופשׂים עולם קיים – עולם שעומד להסתיים עבורי בקרוב?
התחלתי לפחוד. למעשה, פחד זו מילה קטנה מדי בשביל לתאר את מה שהרגשתי. חרדתי. רעדתי מפחד. התכסיתי זיעה קרה וקיבתי התהפכה בי. מיהרתי להגיש ערעור, בהול, חרד ומפוחד. טענתי לאי-שפיות. ערעורי, כמובן, נדחה. דעת הקהל הייתה נגדי, וגם התנהגותי המזלזלת והמתנשאת בזמן המשפט לא עזרה לשכנע שדעתי לא הייתה צלולה. הייתי כבר אחוז פאניקה. לא ידעתי איך לשכנע את העולם שטעיתי, ששיניתי את דעתי, שאיני רוצה למות. רציתי לצרוח, "שברו את הכלים ולא משחקים", או משהו דומה לזה שיעצור את המהלך המוטעה והמטורף הזה. ולא היה איך.
הגיע יום הוצאתי להורג.
השתדלתי להעמיד פנים שלווים, אולם ידיי רעדו. רציתי להיפרד מהחיים בשלווה סטואית, מתוך רוח פילוסופית, אולם כל ישותי התמרדה בי. עד הרגע האחרון כבשתי את הדחף לצעוק, "אני לא רוצה!!!" – ידעתי שזה כבר לא יעזור. עולם זה כבר לא היה ממלכתי שלי לשלוט בה, אלא עולם שבו מישהו אחר מנהל את העניינים ומכתיב את החוקים – ואני הפרתי את החוקים הללו. הושיבו אותי על הכיסא, לבוש בתחתוני גומי, ככל הנידונים למוות על הכיסא החשמלי, שנועדו למנוע את פריצת הדם ואת נוזלי הגוף המשתחררים בגלל הזרם החשמלי. הספקתי גם להרהר לעצמי באירוניה מרה, שלפחות עם סידור כל כך היגייני, אני יודע שלא אדבק בשום מחלה מהכיסא. הושיבו אותי על הכיסא, נעלו את רצועות הידיים והרגליים, חיברו אלי את הקסדה. לבי חישב לפרוץ את כלוב הצלעות שלי, פרפר כמטורף. זיעה נטפה ממצחי, ונמלאתי חרדה מעצם המחשבה כי בעוד שניות אחדות לא אהיה עוד. התליין הוריד את המתג.
לאחר כמה זמן, כשלא יכולתי לשאת עוד את השיעמום, קמתי ויצאתי.

מתוך "לפעמים זה אחרת" מאת ורד טוכטרמן, הוצאת אופוס