האם זו אהבה?

אחרי עונה שחונה למדי בסיפורת העברית מגיחה פתאום פנינה שכזאת, שמחזירה לי את האמון ברפובליקת המלים הצנועה והמעניינת שלנו. "בסימן הלוטוס" של דן צלקה מלא חייזרים ומשיחיים, מרגלים מטעם עצמם והיסטוריונים נעבעכים אבל חדורי חשיבות עצמית, מאבקים ומאבקונים והתכסחויות ישראליות פארודיות לרוב, ובמרכזו ניצב סיפור כה פנטסטי, עד שהוא בעצם יכול להתרחש, ורק כאן. קוראים וצוחקים, כי חוץ מרומן כמו-בלשי זו גם פארודיה חכמה על מצבנו כתוהים ותועים, אובדי דרך ונאחזים במעשיות עתיקות וחדשות. במילה אחת: יופי!

פתאום יש עולם בחוץ

כשהתחילו לכתוב כאן ספרות בלשון בני אדם, הלשון התחברה לאידיאולוגיה שהכחישה לחלוטין את העבר. אפרים חזר לאספסת, אליק נולד מן הים, במו ידיהם שוטטו נערים מסוקסים בערבות פלשת ועשו מלחמה ומדינה, ויוצריהם נטו להאמין שאפשר לבנות ספרות ייחודית ומצוינת מבלי להציץ אחורה מדי פעם, לעושר המרהיב של תולדות התרבות הכתובה, בין של יהודים ובין של אחרים. שלוש רעות חולות נולדו מן הנטייה הזאת: ראשית, עיסוק מתמיד בטבור של העכשוויות, העדר כמעט טוטאלי של רומנים היסטוריים טובים, והעדר מכאיב עוד יותר של עומק ועושר תרבותי בכתיבה של יוצרים שכבר צמחו על ברכי היצירה המקומית. בדור האחרון, העומק והעושר מגיע, במקרה הטוב, עד ריימונד קארבר. הדהודים של דיקנס וגוגול כבר אין. תודעה של המשכיות היסטורית מזמן אין.
מה שהופך את דן צלקה למספר ייחודי בנוף שלנו. הוא לא מכחיש דבר, להיפך. שמחת הכתיבה שלו ספוגה ומהדהדת בצמאון ליידע וביכולת להרוות אותו, בהכרה שלא אנחנו העולם ושבחוץ יש עולם, במשיכה אל תולדות שוק הרעיונות המערבי ובעומק וברוחב יריעה שחסר לי כל כך כקוראת עברית. כל הדברים הטובים הללו לא סייעו לצלקה להפוך לסופר שיצירותיו מפארות את מדפי הספרים של קונצנזוס הקונים. אבל אולי הפעם זה יקרה.

כך נראית השמחה במעופה

כי הפעם, בניגוד לרומן המונומנטלי "אלף לבבות", שהוא יצירה ענקית שלא הובנה כאן כראוי, צלקה מפלרטט עם הקוראים שלו בחן ובקלילות של פארודיסט חכם, לא נשכני ובועט אבל גם לא מלטף וחנף. "בסימן הלוטוס" הוא רומן חכם, שמחברו מבין היטב, ובריחוק מסוים, את קרבתם הבלתי אפשרית של חזונות גדולים ומציאות אקרשטיינית על פיסת הטריטוריה הקטנה והסוערת הזאת, ולדמויות שהוא יוצר כאן בתערובת סגנונית של קלאסיקה בלשית ושנינות דיקנסיאנית הוא מעניק בעיקר הרבה מאוד חיבה, והיא מדבקת. עד כדי רצון עז לשוב ולקרוא, למרות שהתעלומה כבר נפתרה.
כי לא התעלומה והחזון הם העיקר. הם רק כלים להתבוננות באדם הישראלי מתוך אהדה אבל גם מתוך יכולת ברורה להתנתק ולהציב סדרי עדיפויות הפוכים מאלה הנוהגים בספרותנו בעשור האחרון. מתוך ההיפוך הזה הספר מבעבע בהומור, בחדוות ארטיקולציה, בחן של כושר המצאה – כך נראית השמחה במעופה, גם בימים קשים. והיא מאוד-מאוד מדבקת.

בסימן הלוטוס, דן צלקה, חרגול, 404 עמודים