פראייר מי שמשלם?

יש לכם ביקורת על השידור הציבורי? אתם לא לבד. לפני פחות מחודש, לא משנה איפה, חתמה קבוצת מחוקקים על עצומה המבקרת את השידור הציבורי בגלל "הזנחת המחויבויות לפוליטיקה". המחוקקים טענו ש"יש מעט מאד תכניות פוליטיות הוגנות בטלוויזיית המיינסטרים". נדמה לכם שרק פה המינויים פוליטיים? הנה, לפני פחות משנה התפטר יו"ר רשות שידור ציבורית מחברותו במפלגת שמאל אחת, זאת, בעקבות ביקורת של אנשי הימין. הציבור, אגב, הסכים להעלים עין, אם רק היה מה לראות בטלוויזיה. רק שלא היה. והנה, הנקמה הגיעה, ונבחרי אותו ציבור כעוס מבשלים עתה חקיקה שתאפשר לקנוס את השידור הציבורי, אם לא יעמוד במטלותיו, וברקע נשמעים קולות הקוראים לביטול האגרה. נשמע מוכר? יכול להיות, אבל מדברים פה על בריטניה. כן, גם לעם של ה-BBC האגרה עושה רע.

באמריקה לא משלמים אגרה

האגרה היא אחד הנושאים שמרגיזים מאד את הישראלי הממוצע. הסכום עצמו אינו זניח, אבל הוא איננו העיקר. הבעיה היא תחושת הפראייריות, שנמהלת בתסכול מצפייה ב"גבורות ליצחק נבון" (ש.ח) בשעות הפריים-טיים. מתוך הנחת מוצא – שניתנת לערעור, אך לא נחפור בה כעת – שהשידור הציבורי הוא עניין נחוץ, האם יש דרכים אחרות למימון שידור ציבורי? "המודל המוביל בעולם המערבי מבוסס על תשלום אגרה", מסביר ד"ר יחיאל לימור, מרצה בכיר בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, "יש מודלים אחרים שמשלבים בין אגרה לבין פרסומות, אבל אין אף שידור ציבורי שמבוסס רק על פרסומות. בדרך כלל, היקפן מגיע עד שלושים אחוז מהתקציב. המודל השלישי, שמקובל בארה"ב, מבוסס בעיקרו על תרומות, עם קצת סיוע ממשלתי".
פרופסור דן כספי, חבר הוועד המנהל ברשות השידור ומרצה בכיר בחוג לתקשורת באוניברסיטת באר שבע, חושב שהדגם האמריקני מוצלח פחות: "בארצות הברית השתרש דגם אחר, בו השידור הציבורי ממומן חלקית על ידי הממשלה, ובנוסף מגייס כספים ממקורות מימון פילנטרופיים – אנשי ממון, פירמות עסקיות וימי התרמה שפונים לציבור הצופים. בגלל שהמימון מושתת על תרומה מרצון, השידור הציבורי דל במשאבים להפקות יותר יקרות. ההפקות שלהם בהחלט ראויות, אבל הם לא יכולים להתחרות בלוח המשדרים של הרשתות הגדולות. כתוצאה מכך, השידור הציבורי הוא דל רייטינג ומגיע לאחוזים בודדים ברייטינג הכללי, זאת, בשונה מאנגליה.
"מבין מקורות המימון השונים, אני חושב שהאגרה היא שמגלמת את המהות של השידור הציבורי, כי היא נותנת מעמד ממשי למשלמים. מכאן אפשר להבין מדוע יש טענות, ובצדק, של כל אחד ואחד מאיתנו כלפי השידור הציבורי. אני גם חושב שהשילוב בין אגרה ופרסום מחליש את מעמדו של המשלם הבודד. אפשר, כמובן, לטעון בציניות שניתן לצפצף על משלמי האגרה גם ככה, כפי שאנחנו מכירים, אבל מבחינה פורמלית, האגרה היא חוזה שנותן לשני הצדדים מחוייבות הדדית זה כלפי זה. ב-BBC, למשל, שומרים על השידורים בבריטניה נקיים מפרסומות. גם ברדיו התפיסה הבסיסית אומרת שגם לצעירים מגיע לשמוע פופ בלי פרסומת".

75 אחוז מהתקציב מגיע מהאגרה

ברשות השידור פועלים, כידוע, על פי הדגם המשלב בין אגרה ופרסומות (אתם יכולים לקרוא לזה גם "חסויות", אם אתם מתעקשים). מוטי לוי, סמנכ"ל הכספים ברשות השידור אומר כי אגרת הטלוויזיה ואגרת הרישוי – שהחליפה את אגרת הרדיו ברכב – מהוות 75 אחוזים מתקציב הרשות. "בשנת 2002 ההכנסות מפרסומות מהוות 23.3 אחוזים מתקציב הרשות – הרדיו מספק 19.5 אחוזים והחסויות בטלוויזיה מוסיפות עוד 3.8 אחוזים". האם ניתן להקטין או לבטל את האגרה, ולעבור למימון רק מפרסומות? לוי חושב שלא. "היה ניסיון בפורטוגל לוותר על האגרה ולאפשר לרשות הציבורית לממן את התקציב מפרסומות. מה שקרה זה שלאחר שנה ההכנסות ירדו בחמישים אחוזים, ולאחר שנתיים המדינה חזרה לממן את התקציב. הניסיון הזה שימש עדות לכל מדינות אירופה שקשה לממן גופים ציבוריים רק מפרסומות".
אם נניח שתקציב הרשות יישאר קבוע, פחות או יותר, מסקרנת מאד השאלה מה יקרה אם יעמיקו את הגבייה. חלוקת נטל האגרה בצורה שוויונית יותר עשויה להוביל להחלטה להפחית את האגרה. האם כולם נותנים את חלקם, או שמא ישנם אחוזי השתמטות גבוהים, כמו בתחומים אחרים? "אנחנו גובים אגרה מ-86 אחוזים מבתי האב במגזר היהודי", מספר אבי כץ, מנהל אגף הגבייה של הרשות, "הנתונים מתייחסים לבתי אב שאנחנו יודעים שצריכים לשלם אגרה. היתר הם 'מנותקי כתובת', עשרת אלפים בתי אב, שעל פי משרד הפנים נמצאים בחו"ל, ויש עוד משפחות עם בעיות כלכליות קשות – אזורים עם אבטלה גבוהה, אוכלוסייה מבוגרת ועוד". ואיך אנחנו בהשתמטות יחסית לעולם? "בארצות סקנדינביה ישנם 5-6 אחוזי השתמטות, באנגליה נעים המספרים סביב 8-9 אחוזי השתמטות ובאיטליה הנתונים מאמירים ל- 17-18 אחוזים. אצלנו, כזכור, יש 14 אחוזי השתמטות לערך באוכלוסייה היהודית".
כץ מעריך שאם יועמדו כל האמצעים לאיתור חייבי-אגרה, הכנסות הרשות עשויות לעלות ב- 12-15 אחוזים. "באף מקום בעולם אין גבייה של 100 אחוז, אבל אני מסתובב באירופה ושם מעמידים לרשותם את כל הכלים. באוסטריה, למשל, הם עושים רפורמה רצינית ויש היתר לקבל את הרשימות מהכבלים. באופן כללי, אני יכול להעריך שאם היינו מקבלים את הרשימות מהכבלים ומ-YES היינו מאתרים בין 150-180 אלף משפחות שלא נמצאות ברשת שלנו. מדובר בעיקר בזוגות צעירים שמסתתרים תחת הכתובת של ההורים, או ברווקים שגרים לבד".

אז מה הפתרון?

"בחלק גדול מהמדינות יש אי-נוחות לגבי האגרה, כי הטענה המרכזית היא שזה הופך להיות מס כפוי", מסביר ד"ר לימור מאוניברסיטת ת"א, "ככל שיש יותר ערוצי תקשורת, אז נתח הצפייה בשידור הציבורי יורד והולך ויש קריאות של פרלמנטרים במדינות שונות, כולל בישראל, שנובעות לדעתי, בעיקר משיקולים פופוליסטיים, או מתוך נקמה בשידור הציבורי – פוליטיקאים שחושבים שהשידור הציבורי לא משרת אותם, מוצאים את הדרך לנקום בו: אחת האלטרנטיבות היא לבטל את השידור הציבורי ולהכריח בעלי רשיונות או גופי שידור להקצות משאבים – תחת פיקוח ציבורי - לנושאים מסוימים. אבל גם זה יעורר בעיות, מפני שתמיד תהיה טענה שיש פוליטיזיציה של השידורים. כל העולם מתחבט בשאלות האלה".
ולמרות הכל, נראה שהשידור הציבורי עדיין לא אמר את המילה האחרונה, למרות הטיעונים הלא-פשוטים שמועלים נגדו. באנגליה, למשל, ה-BBC הינו הערוץ הנצפה ביותר. בשבוע שהסתיים ב-28 ביולי הגיע BBC ל-83.9 אחוזי ריץ' (אחוז הפרטים שראו את הערוץ לפחות 3 דקות רצופות במהלך השבוע). 2BBC הגיע ל- 74.8 אחוזי ריץ'. הערוץ המסחרי הגדול בבריטניה, ITV, הגיע ל-80.4 אחוזי ריץ' - פחות מה-BBC. והנתונים בארץ, כמובן, מעידים על מגמה הפוכה: ערוץ 1 מגיע לריץ' של 60 אחוזים, לעומת ערוץ 2 עם ריץ' של 71.6 אחוזים (בשבוע שנגמר ב-3 באוגוסט). איך מגיעים לריץ' של 60 אחוזים עם לוח לא-אטרקטיבי, בלשון המעטה? כנראה חדשות. אבל זה אומר שיש תקווה. לפחות בטלוויזיה.