ועדינה חוזרת הביתה

הציפיה היתה מוצדקת, השמועות היו נכונות, היה שווה לחכות. "דנה ראתה עבמ", תקליטה החדש של להקת פונץ', שהוקלט בצורה לא רצופה בשנים האחרונות, מצוין. זהו התקליט העברי הטוב ביותר שיצא לאור מאז האחרון של סחרוף. העובדה שיציאתו לאוויר עוכבה שנים ארוכות, עשתה לו רק טוב כנראה. כמו יין, השירים השתבחו עם הזמן.
בניגוד לשני התקליטים הראשונים של פונץ', שיצאו בהדפסה מחודשת באחרונה וסבלו מהפקה בעייתית, הנוכחי מצליח לממש את הפוטנציאל שבשירים. יתרה מזאת, באופן לא ברור, בהתחשב בתנאים לא תנאים שבהם הוא נוצר, התקליט נשמע אחיד, מגובש ובעל זהות של ממש: קודרת, קשה, מורכבת, מאתגרת - אבל מלאת נשמה, רגש, אהבה וחמלה.
הכשרון של חברי פונץ מתפרץ ונשפך מכל פינה. הגיטרות של אלי שאולי, התופים של שלומי רוזנבלום, השירה של שלום גד ויוסי בבליקי, ובעיקר, השורות האלה שתופסות אותך, ונחרטות. למשל: "החומה היא עבה, אבל יש לה שער, השומר הוא אריה, אבל יש לו לב". או, "ושקר יכול לגרום למשהו יפה, אבל אנ'לא מתמודד עם השקר הזה".
מבחינה מוזיקלית, האלבום מגוון: יש פה מלודיות סיקסטיז, רוק מחושמל גר'אנזי, הרהורי ג'אז (בגרסה מקורית ומשונה למדי להמנון הלאומי, בלחן מחודש), ואפילו ניחוח יהודי-חזני, בהשפעת שירתו הייחודית של בבליקי.
אין פה להיטי ענק שיכבשו את הרדיו, אפילו לא בסדר הגודל של "עדינה" או "ונדמה שישוב", אבל יש פה שירים יפהפיים: כמו :"המנון לשמעון", "נועה" ושיר הנושא. יש פה גם שירים שמשמשים כפוטנציאל אדיר להופעות כמו "ווקמן" או "גלגל את התחנות". ויותר מכל, יש פה מוזיקה אמיתית, שמנסה להגיד משהו, שמנסה לגעת, ובסופו של דבר - פשוט מצליחה.