עובד כמו שעון

סוף סוף עצם עסיסית בקיץ השחון הזה. רומן בלשי אינטליגנטי, זורם, זרוע בדמויות חביבות, תעלומות מורכבות וצירופי מקרים לרוב. על כתפיו של הבלש החרוץ שלנו, שרגא קוזולוב, נחות חמש פרשיות רצח, ניסיון רצח אחד, זיוף מסמכים היסטוריים, שב"כניק לשעבר שסובל מהזיות נבואיות, יורשת עשירה ומפונקת, יחסים לסביים, יצירת אמנות שהיא גם חידה אינטלקטואלית מורכבת ועוד ועוד, מכל טוב הארץ.
הכל מתחיל עם מותו של עמוס ארונסון, היסטוריון עשיר ומפורסם, שמותו הוא ספק תאונה, ספק רצח. מכאן ועד סופו של הרומן יפלו גוויות כזבובים ופרשיות עלומות, עתיקות כחדשות יבואו על פתרונן, בלי להזניח, כמובן, את סיפור האהבה החביב שמשתרג סביב העלילה הבלשית. במרכזה של העלילה נח אחד מציורי ה"מולן רוז'" הידועים של טולוז לוטרק, אך בניגוד לבתיה גור, ש"מוות בחוג לספרות" שלה חולק עם ספרו של דנקנר מספר תווים משותפים, האמנות כאן היא רק כלי, לא מניע. המניעים, כמו בחיים עצמם, נעים בין הפיננסי לרומנטי, אבל מצליחים להתעלות מעל לבנאליות המתבקשת.
צרופי המקרים הרבים שגובלים בבלתי יאמן, כמו שמעיד דנקנר עצמו ("...כולם הכירו את כולם...כולם, כולם צנופים בתוך רשת צפופה של קשרי אהבה, שנאה, ידידות, משפחה.") ואזכורים מפורשים יותר לדיקנס, הפזורים לאורך הספר, מוסיפים לו לווית חן רבה. דקנר אמנם לא מצליח להתאפק (אם הוא בכלל מנסה) וטווה אל תוך הסיפור גם אמירות פוליטיות למיניהן, שמתבטאות במוצאם של השחקנים הראשיים, עיסוקיהם והשיוכים האידיאולוגיים שלהם, וטוב שכך.
הפוליטיקה, האידיאולוגיה והעיסוק המעודן והאינטליגנטי של דנקנר בפענוחן ובמשמעויותיהן של נקודות מבט ופרשנויות היסטוריות הוא זה שמשדרג את "האיש ללא עצמות" ממעמד של סתם ספר בלש חביב לימי הקיץ למשהו מעבר, משהו שיכול להחזיק את תשומת ליבו של הקורא המעולף מחום לעוד רגע נוסף. אז נכון שההתחלה מעט איטית, שלוקח לנו זמן להבין את מי אנחנו אוהבים (שרגא) ואת מי לא (הרעים) ושעיון במשנתו הפוליטית של דנקנר בשנים האחרונות מאפשרת לנו להבין מיד מי הרעים ומי הטובים, אבל כשזה עובד, לא שואלים שאלות, פשוט נהנים.

האיש ללא עצמות, אמנון דנקנר, הוצאת הספריה החדשה, 330 ע"מ