בניזרי, צא לי מהרחם!

בלי להתבלבל מעושר, מגוון ומורכבות הנתונים שפורסמו השבוע בשנתון הסטטיסטי החדש של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שועט כבוד השר בניזרי קדימה ועושה מעשה. הוא כבר הבין בדיוק מה הבעיה, ויש לו כמובן פתרון. לא, אין צורך קצת לחשוב על זה, לעכל או להבין. כרגע דחוף לו לכנס את המועצה הציבורית לדמוגרפיה, שלא התכנסה כבר חמש שנים.
"המועצה הציבורית לדמוגרפיה" – תקראו בקול ותקשיבו להד הנורא שיוצר השילוב המבעית שבין שלוש המלים האלה. אם זה נשמע לכם פשוט כמו עוד מנגנון בירוקרטי הגיוני וחיוני, אולי הפיסקה הבאה תגרום לכם לעצור לרגע.
המועצה הציבורית לדמוגרפיה הוקמה לראשונה בשנת 1967, ומשימתה העיקרית הייתה "לגבש קווים למדיניות דמוגרפית, שתבטיח את שמירת צביונה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, כמובן תוך הימנעות מאפליה של מגזרים אחרים". כמובן.
אבל אף אחד לא מתייחס לעובדה שמה שעומד מאחורי המלים הוא חיים של אנשים, במובן הכי אישי, פרטי ואינטימי שיכול להיות. הצורה המובנת מאליה והשלווה שבה זה מתקבל מעידות על עוד גבול של נורמליות (מהמעט שעוד נותרו) שנחצה בחברה הישראלית.
"מדיניות דמוגרפית" - כלומר יש מי שחושב שדמוגרפיה זה משהו שאפשר וצריך לכוון באמצעות מדיניות ציבורית. לשלוט בדמוגרפיה - כלומר לשלוט בכמות האנשים שחיים כאן, מספר הלידות, ולכן גם ההריונות, ואולי יש אפילו מי שמתכוון להגדיר גם מדיניות של מוות. כי מה זה דמוגרפיה אם לא שינוי מכוון במספר האנשים שחיים במקום מסוים.
מזעזעת העובדה שבניזרי ושכמותו חושבים שלמדינה, למחוקק, לגוף ציבורי ברמה לאומית יש וצריכה להיות אמירה, החלטה ואפילו הכוונה בנוגע למה שאנשים עושים בתחום הכי פרטי שלהם, ובאופן יותר ספציפי: למה שנשים עושות עם הדבר הכי אישי שלהן – עם הגוף שלהן (נכון, גם לגברים יש חלק בזה, אבל הוא עדיין הרבה יותר קטן).
לא במקרה הנושא הראשון שעלה בפתח הדיונים של המועצה הציבורית לדמוגרפיה אתמול היה סוגיית ההפלות. ולא במקרה היא הועלתה על-ידי שר ממפלגה דתית, שבטח לא דוגל בזכותה של האישה על גופה. בזכות שלה (ושל בן זוגה) לבחור ולהחליט.
זכות שלי? לבחור? להחליט? לא ולא. בניזרי כבר החליט בשבילי. הוא צריך את הרחם שלי, וזה בכלל לא משנה לו מה התוכניות הפרטיות שלי. מי אני שאתווכח? הוא הרי יודע יותר טוב ממני מה טוב בשבילי. בשביל כולנו. והחוסן הלאומי הרבה יותר חשוב מכל מה שאני העזתי לחשוב שאוכל לעשות עם גופי, עם ילדי ועם חיי. אני והרחם שלי מגויסים לשורות העם.
רק 2.6 ילדים בממוצע? שערורייה, יגיד בניזרי. זה לא במסגרת מתווה המדיניות של המועצה הציבורית, ועוד מעט קט וכולנו ניקרא לסדר. הפלות? חלילה וחס, על-פי משנתו של בנזירי. הס מלהזכיר, ועוד מעט אולי הס מלעשות. יש כאן אג'נדה פוליטית ברורה, וכל מי שלא תסכים לשתף פעולה, תמצא את עצמה בבעיה. אולי אפילו מחוץ לחוק.
במציאות הביטחונית המעורערת שבה אנו חיים, הטיעון החזק ביותר שאפשר לגייס לטובת כל נושא שהוא הוא הטיעון הלאומי והלאומני. "שמירת צביונה היהודי של מדינת ישראל" הוא ערך עליון שכבר ראינו איך דרס כמעט כל ערך אנושי אוניברסלי אחר. עוד לא הספקנו לעכל כיצד הפכה הזכות האלמנטרית לאזרחות לחלק ממנגנון של שכר ועונש, וכבר לוקח בניזרי בעלות גם על זכות הבחירה הכי טבעית שלנו כבני אדם, ולא כחלק מלאום או כל גוף ציבורי אחר: הזכות להרות וללדת, כמו גם הזכות שלא לעשות זאת.

מיכל רום, סטודנטית לתואר שלישי בתוכנית ללימודי מגדר באוני' בר אילן