20 מי יודע

כמו חברים בכת נידחת, כמו נאמנים אחרונים של פולחן עתיק ולא שגור, אנחנו – ישראלים, יהודים, ערבים, בדואים, דרוזים, צ'רקסים, מודטים מהררית או ניאו-בודהיסטים משנקין – מכורים לסיפורי השושו שלנו. מי בלחישה רועמת ומי בגאווה מופגנת, אנחנו מוכנים להיאחז בכל בדל אינפורמציה שאיכשהו מתקשר לשירותים החשאייים, לסחור בה או לתיתה במתנה לזולת – והעיקר, לבלוע אותה משל היתה מין מצה שמורה או לחם קודש, לנכס אותה לעצמנו, ובלבד שנוכל להתקרב אל הוד הסוד והדרו.
גם כשהסוד מכאיב ומצער, חושף את המערכת – או הקהיליה, או השרותים, תלוי אם אתם מאנשי הלחישה הרועמת או לא – בקלונה, גם אז זה טוב. מכאן ש"המרגלים", פרשות ריגול במדינת ישראל, ספרם של יוסי מלמן ואיתן הבר, הולך להיות להיט. הפעם בצדק: לא בגלל הערך הסנסציוני של חשיפת סיפוריהם של מרגלים שפעלו בישראל ונגדה, אלא בגלל ערכי התחקיר העיתונאי שכבר לא רואים כמותו אצלנו, ובגלל הכתיבה. כן, הכתיבה. גם זה חשוב, וגם היכולת לגלגל סיפור תיעודי באופן מרתק עד מפעים הולכת ונעלמת מן הנוף שלנו. אז כאן היא שבה למחוזות הראויים לה, ובענק.

בלי סודות. כמעט

20 פרקים בספר מוקדשים לעשרים מרגלים שנחשפו. לעולם לא נדע כמה פעלו באמת ובאיזו מידה של הצלחה עבורם ונזק עבור האינטרסים החיוניים של המדינה הזאת. חלקם נשכחו זה מכבר. מרגלים של פעם אולי כבר לא מעניינים בפני עצמם, אבל סיפור המצוד מאפשר לקורא להציץ לרגע אל תוך קודש הקודשים של שושואיזם, ואפילו להרגיש קצת שותף. המחברים, בתבונתם, אינם מונעים זאת.
אז מתחילים באולריך שנפט, המרגל שבא מן האס. אס. הוא היה גרמני, הוא ריגל עבור מצרים, והנה עדות לקצביות המופתי של הכתיבה, כי כך מתחיל סיפורו בעטיהם של מלמן את הבר: "צילום מזויף, פוטומונטאז', שם קץ למשחקי הריגול של גבריאל זיסמן (שמו הבדוי של אולריך שנפט, א.מ). המחלקה הטכנית של שירות הביטחון הכללי פנתה באותם ימים אל אגף המודיעין בצה'ל וביקשה לקבל כמה תמונות של קצינים בצבא עיראק. כאשר הגיעו התמונות, קיבל שמואל מוריה לידו כומתה של קצין בצבא העירקי וצולם כשהכומתה לראשו...אחר כך נטלו מומחי הזיוף והתיעוד של השב"כ את תמונתו והרכיבו אותה בטכניקת פוטומונטאז', שנחשבה אז למתוחכמת ומסובכת לביצוע, על תמונתו של קצין עיראקי שנתקבלה מאמ"ן. במקומו של הקצין העירקי הודבקה תמונת ראשו של שמואל מוריה. הפוטומונטאז' נראה מושלם. זו היתה ההתחלה, אבל מוריה זקוק היה עדיין להרבה מזל כדי שמשימתו תעלה יפה. המשימה שהוטלה על מוריה, גבר מוצק ומקריח בעל קומה בינונית, היתה להחזיר לישראל את גבריאל זיסמן כדי להעמידו לדין על ריגול למען מצרים".
וממשיכים בכאלה שהכרנו כמיתוס וכאלה שכמעט לא. פאול פרנק, הלא הוא אברי אלעד, הלא הוא "האיש שבקיר", שבגלל מעלליו – או מעללי מפעיליו ומחדליהם – עפו יותר מדי ראשים במדינה הזאת. בסיפור הזה, מלמן והבר יודעים שהמילה האחרונה טרם נכתבה, והם לא מתיימרים לייצר אותה בכוח. ועל זאב אבני או וולף גולדשטיין שמעתם פעם? זה האיש שהיה אחראי לכך, שיותר מדי מידע חשאי דלף מתל אביב למוסקבה בראשית שנות החמישים. ורפעת עלי אל גמאך, או ז'אק ביטון בשמו השאול, אולי כבר לא מעורר אפילו הרמת גבה מנומסת – עד שתקראו את הסיפור.
מובן ש"מרגל האטום", מרדכי ואנונו, מקבל בספר הזה מספר גדול יותר של עמודים מאשר ז'אק ביטון, אבל גם בעניינו ודאי לא נאמרה אחרית הדבר. כאן מתגלים מלמן והבר ראשית כפטריוטים נאמנים שמאמצים את עמדת שלטונות השושו, ושנית – כמי שדחוף להם להשחיר עוד קצת את תדמיתו הנכלולית-אפלולית ממילא, התדמית הציבורית שהודבקה לואנונו במאמץ תקשרותי מאורגן. האיש הוא תערובת של תסכול ויצרים מיניים, הם קובעים כבר בהתחלה: הוא נכשל משום שיצריו גברו עליו. לטעמי, אין כאן הבחנה מפורשת בין ואנונו לבין שאר המרגלים שבספר, שככל הידוע לי, איש מהם לא הואשם בריגול לטובת ה"סאנדיי טיימס", סוג של אוייב בעיני השלטונות.

משוואה עם נעלם

לא היה קל לכתוב את הספר הזה, אומרים המחברים בראשית הדברים, ועוד פחות מזה – לפרסמו. מסכת של ייסורים בירוקרטים עברה עליהם ונמשכה שנים ארוכות עד שראה אור. במדינה שבה הצנזורה הצבאית על ספרים חייה ובועטת, שבה יוצרי בידיון נקראים לפעמים לתת הסבר לדמיונם כי מישהו, איפושהו, סבור שהגזימו – אי אפשר לקרוא את "המרגלים" מבלי לתהות, מה נעדר מן הספר ובגלל אילו לחצים וקבעונות, פחדים של מצקצקי-מספריים וגחמות של קובעי מדיניות. ובכן, לא נדע.
עוד לא נדע, וכנראה לעולם לא נדע, מה היה נזקם האמיתי של אנשים מסויימים שעצם קיומם הטריד את המערכת במשך זמן רב. אברי אלעד מזה ומרקוס קליינברג מזה, שבתאי קלמנוביץ' מכאן ונחום מנבר משם. מלמן והבר עוקפים את המכשולים האלה באלגנטיות שלא היתה מביישת את ותיקי הקהילה, אבל ככל הידוע לי הם לא ותיקי הקהילה. קצת שקיפות לא היתה מזיקה כאן, כמו גם קצת ביקורת השוואתית של המחברים על אותם מבצעים מהוללים ועסיסיים שהסתיימו בתפיסת כוחות הרשע למיניהם. כחברה ותיקה בכת אזוטרית של מכורים, זה לא הפריע לי כלל בעת הקריאה. רק לאחריה, אחרי שהפולחן הסתיים בהצלחה וחשתי כי בידי טונות של מידע ראוי ללחישות, שבתי וחשבתי כי אין לכותבים ישראלים היכולת להתנתק מזהותם הלאומית די הצורך כדי להתבונן בקודש הקודשים בזכוכית מגדלת. אחרי הכל, זה מסנוור. זה אסור, ומי שמתבונן כך, לא יזכה לאמונה של הקהיליה במידה הנחוצה כדי לכתוב סיפור. אבל אם לא אכפת לכם להיות שבויים במעגל השוטה הזה, "המרגלים" יעשה לכם את יום הכיפורים.

המרגלים, יוסי מלמן ואיתן הבר, הוצאת ידיעות אחרונות, 414 עמודים