הקהל ואני / שלמה ארצי, ריטה

הקהל לפעמים נהיה בלונים / שלמה ארצי

1. קהל בחושך
מישהו שואל: קהל בחושך, מה בשבילך?
אני משיב: חברים, זרים, קרובים, ידידים, מובנים ולא מובנים... איכשהו בסוף חברים...
אז חברים? הוא שואל.
נניח ש... אני משיב.
- ומה זה ארץ? מה רייטינג? מי קובע? מהו הקול הבודד מול הקול של הקהל? נניח, מה זה ההוא שאמר עליך ככה וככה לעומת 4,000 בתוך אמפיתיאטרון צפוף, רוקדים?
הם האולטימטיביים, אני משיב.
- וההוא?
סתם.

2. מה זה קהל?

מה זה קהל? אני שואל ת'עצמי כל החיים מאז שאני שר.
אולי מין ידידים לרגע בחושך?
בשיר "צוותא" כתבתי פעם: "כי אנחנו כמו כל אחד", והתכוונתי לגורל משותף, למחשבה דומה, לסיכוי שווה.
מה זה קהל? איך מרגישים אותו?
מרגישים גלי חום, אני אומר.
מישהו שואל: האם לקהל יש פנים?
אני חושב ומשיב: פנים של הארץ, שמחתה ועצבותה.
זה נשמע גדול מדי... אולי מישהו יכול להגדיר לי 'אנשים'? קשה, לא?
לפעמים הם עייפים. ראיתי אותם בוכים, אבודים, מיואשים, מצחיקים... מה לא. אנשים.
הם אהבו אותך תמיד? שואל מישהו.
לא, לא תמיד. זה סיפור אהבה עם עליות וירידות. כמו כל זוגיות, אני משיב.
פעם העיפו אותי מהבמה. פעם מישהו העליב אותי, שחצי שנה לא יצאתי מזה.
עליות וירידות.
איך אפשר לאהוב קהל? הוא שואל. הם לא מסוכנים, למשל?
הרי זה מפחיד, אמר לי פעם הרמטכ"ל לשעבר לשעבר, אחד שנלחם בחושך.
מפחיד לראות 4,000 קהל מול העיניים, אמר. לא?

3. הם כמו ילדים

הקהל הם כמו ילדים.
קהל בחושך נהיה ילדים.
הם עדינים, למשל. יוצאת מהם הכי אהבה שבעולם.
יוצאת להם הנשמה. הם מרשים לעצמם לחזור אחורנית במכונת הגיל והזמן.
בחושך מותר להתחרפן, להיות לרגע האנשים הכי טובים בעולם.
יופיו של קהל בחושך, למשל, הוא זה: אני משפריץ עליהם מים. הם ניתזים לצדדים. אני רץ ביניהם, בתוך השורות. הם נוגעים בי וצוחקים...
הרפתקת חיים.
לפעמים מגיע אלי מכתב מהקהל: למה עשית ככה? למה לא שרת את השיר הזה וההוא? למה התנהגת לא יפה? נו נו נו. ואני שותק.
אחד מהקהל. מה אני אגיד לו, כשהוא נהיה אחד מהקהל?

4. יום של פיגועים ואסונות

ראית את עיניהם ביום של פיגוע? שואל השואל.
הם שקטים בחושך.
מתביישים להביט בתוך העיניים של ההופעה ביום עצוב כזה.
תמיד לקראת סוף ההופעה יש כאלה שמתאוששים, אחד שמתחיל לרקוד.
מישהו שלא יכול יותר לבכות עם עצמו.
גם ביום של פיגוע בסוף רוקדים?
זה לא בגלל חוסר רגישות.
זה בגלל שצריך להינצל, חייבים להתאושש.
קהל מתאושש ביחד בחושך. מרפא לעצמו את הפצעים הכואבים.

5. הבנות והבנים

ראית את הבנות בקהל, ראית איזה שאפות? עם האודם על השפתיים? רוקדות סקסיות.
כל חיי אני רואה את הבנות והבנים.
ראית את הגברים? איך הם נהיים פחות מאצ'ואים, יותר עלים של העץ בסתיו.
ראית את ההוא האוהב עם הכיפה על הראש?
נשים הן הקהל האולטימטיבי, אני אומר.
ואני מספר שראיתי בקהל: ילד יושב ומחבק את אבא, אישה נשענת על גבר, שחקן כדורסל צעיר וגבוה, ילדה שבאה לבד. מעשנת.
ראיתי בקהל איש עסקים ידוע. דוגמנית מסוימת. שני שוקולדים חמודים שחזרו ממסע בהודו. נהג מכונית העירייה מבאר שבע, חולה סופנית שהתאוששה, ראיתי את זו ששתי רגליים אבדו לה בפיגוע, את ההן שסיימו תיכון.
ראיתי בקהל את ההיא שההוא עזב אותה. ראיתי בקהל גברים עם נשים, גברים עם גברים, נשים מנשקות נשים.
אני רואה שם אהבות שמחות, הצעות נישואים: 'וויל יו מרי מי?'
שמעתי אנשים שרים, צורחים באקסטזות של אושר, ראיתי אותם עפים מעל גובה הבמה, הקהל לפעמים נהיה בלונים.
ראיתי ארבעה חבר'ה לפני גיוס, חמישה שבאו מהנגב, שניים שבאו היישר ממקסיקו להופעה, אחת שחייבת לתת לי פרח, כי היא מרגישה ככה.
ראיתי בפסטיבל 'בריזה' אוטובוס ממוגן ירי מלא צעירים מגוש קטיף. אה??
אני שר לחבר'ה שחייהם מתנהלים על כסאות גלגלים, אני שר לילדים קטנים שרק התחילו לחיות. אני שר למבוגרים שהם עדיין ילדים, לזקנים שמתים על נעוריהם.
אני שר לאלה שנותנים ערך לפשטות.
אני שר לאבודים, לנוגעים ללב, ליפים, למכוערים, לשמנים, לרזים, שרתי אפילו לאיש אחד בלבד. אחד הכי בודד בעולם.
קהל בחושך יש לו משקפיים, קרני לייזר בעיניים, פנסי כיס בכיסים, חרדות לא מוסוות, ואהבות יפות ואומללות.
בסוף כולנו הקהל, אין הבדל.
ראיתי פעם נשיא של מדינה שלמה נעמד בתוך הקהל וזז ימינה ושמאלה מבלי להתבייש. ראיתי אחד שדומה ליצפאן. שניים שנראים כמו נפאלים, שישה רומנים עובדים זרים, דתי שברח מישיבה להיות לרגע הוא עצמו בתוך הקהל בחושך, ראיתי המון חיילים חיים.
יום אחד לא פגשתי חייל שקנה כרטיסים להופעה. אותו לא פגשתי, כי הוא לא זכה לעולם לצאת באותה שבת נוראה מלבנון.
לא פגשתי אותו.
דרכם למדתי לראות את עצמי.
מעולם לא שאלתי ולא ידעתי מאיזה עדה הם. לא שאלתי מאיפה באו, לאן ילכו.
לא יכולתי לדעת בדיוק בני כמה הם, ובת כמה אחות שלהם, אם יש להם בכלל אחות.
אבל דרכם למדתי לראות בחושך את עצמי. זה נשמע גדול אבל זו האמת.
אין אמן שלא יודע שהוא זקוק לקהל בחושך.
יותר מכל דבר אחר בעולם. יותר מאוכל, למשל, יותר מתשוקה עוברת.
הם האירו לי המון פעמים את הדרך, במיוחד כשהיא אבדה לי.
קהל בחושך ניחם אותי.
בחושך בחושך? מתפלא השואל.
עניתי לך, לא? בחושך בחושך, בתוך הקהל, כל חיי הם הדליקו לי אור.
***

ברגע אחד כולם משפחה / ריטה

הפעם הראשונה שבה ראיתי את הקהל שלי היתה כשעמדתי מאחורי הקלעים באולם בצפון הארץ ב-1988. התקליט הראשון שלי יצא שנתיים קודם, והיה שלאגר גדול, ובעקבות ההצלחה היה לחץ גדול לצאת במופע. הייתי חסרת ניסיון אז, ומשהו בפנים הרגיש שזה לא יהיה נכון ולא הוגן לגרום לאנשים לצאת מהבית ולשלם ממיטב כספם, כשבסך הכל יש לי עשרה שירים שלא כולם מתאימים לבמה.
ההצעות להופיע לא הפסיקו לזרום, וככל שסירבתי אמרו המבינים והמנוסים בתחום שאני טיפשה ומפספסת את המומנטום, ושמחר עלולים לשכוח אותי. אבל לקחתי את הסיכון. רציתי לבוא בשלה ושלמה יותר, ועם רפרטואר רחב יותר. במשך השנתיים וחצי שחלפו מאז שפרצתי, הסקרנות שלי לדעת מי הקהל הזה לא ידעה גבול: מי קונה אלבומים? מי מצביע ל'זמרת השנה'? מי כותב את המוני המכתבים?
אחרי התקליט "ימי התום" החלטנו שהגיע הזמן לצאת במופע. והנה שם, במופע הראשון, באותו אולם בצפון הארץ, רגע לפני ההתחלה, המנהל האישי שלי, רוני בראון, לקח אותי רועדת מהתרגשות מחדר ההלבשה ואמר: בואי, אני רוצה להראות לך משהו. עלינו במדרגות אל מאחורי הקלעים. רוני הסיט את הווילון ואמר: תראי את הדבר הכי יפה בעולם. לא הבנתי מה הוא בדיוק מראה לי. שם, מאחורי הקלעים, כולם נראו לי אותו דבר. ורוני המשיך: תראי ריטה, המתנה הכי יפה שאמן יכול לקבל זה המגוון הגדול של סוגי האנשים שאוהבים אותך. והנה באו להופעה שלך צעירים, אנשים נשואים שבאו עם הילדים, וגם מבוגרים וזקנים.
אני לא מתיימרת לומר שהבנתי אז את המשמעות של דבריו. אבל היום, אחרי 17 שנות קריירה, אני מבינה למה רוני התכוון. בכל הופעה אני יורדת אל הקהל ומנסה ככל יכולתי לראות ולנשום את האנשים מקרוב: יש שם אנשים עם חליפות ואנשים עם סנדלים, ילדים וקשישים, דתיים וחילוניים ואפילו נשים חרדיות, נערים ונערות, שמאלנים וימנים, אנשים מכל הצבעים והמינים, ואין פעם שאני לא מודה לאלוהים על כך.
אני מנסה להגדיר את מערכת היחסים עם הקהל שלי, ואולי אפשר לומר שזה כמו רומן: בתחילת הקשר התרגשתי ורעדתי כמעט עד עילפון. הקהל והאנשים ברחוב היו צורחים ומוחצים אותי. קשה לומר שאהבתי את התגובות הקיצוניות האלה. זה לא התאים לי ולאופן שבו גדלתי. עם השנים, האהבה הזאת הפכה למשהו משפחתי, קרוב ונעים יותר. האהבה באה לידי ביטוי במבט, בחיבוק. תחושה של קרבה לא מאיימת והכי נעימה בעולם. רק לעיתים רחוקות אני שומעת את צלעותי מתפצפצות או אצבעותי נמחצות עד כאב כשאני מסתובבת בין האנשים במופע. הצורך העצום של הקהל לקבל אהבה מתחבר לאותו צורך שלי.
יש משהו בקהל הישראלי שאני מכירה מאופיו של הישראלי: נבון, חריף, למוד סבל ועדיין חם ומקסים. למדתי שהקהל אוהב משהו אמיתי, שבא באמת מהלב. הקהל יקבל את התפאורות, התאורות והתלבושות הססגוניות בתנאי שדבר ראשון הוא יקבל אמת פנימית. יש גם חשיבות גדולה מבחינתו למילים ולמשמעות השירים - לא מספקים אותו טקסטים שמקובלים בחו"ל כמו ביבי בייבי, הו בייבי, איי לאב יו.
עם השנים נוצרו במופעים שלי כל מיני מנהגים וטקסים מיוחדים, למשל הצעות נישואין. זה הפתיע והחמיא שדווקא דרכי הם רוצים להנציח את אחד הרגעים הכי רומנטיים בחייהם. זה יפה ומרגש לראות את אחד הבחורים כורע ברך ופותח קופסה עם טבעת ומול אלפי אנשים מבקש את ידה של אהובתו. אני כמובן תמיד אומרת לבחורה שקיבלה את הצעת הנישואין שלא תסכים אם היא לא בטוחה, ושהיא לא תילחץ מהעובדה שיש סביבה אלפי אנשים שמוחאים כפיים. היו גם מקרים שבהם בחורה הציעה נישואין לחבר שלה.
רבים חוגגים בהופעות שלי ימי נישואין וימי הולדת. המעריצים הקבועים מגיעים להופעות שוב ושוב, פעם אחר פעם, והם היו כבר במאות הופעות. למשל ישראל איש הציפורים, שבונה בובות של ציפורים ומביא לי אותן בעיצומו של המופע. במקרים חגיגיים הוא אפילו מפריח יונים. ויש את ואהל הדרוזי שמביא בקלאווה וכנפה. ויש אנשים שמביאים פורטרטים שלי ומכתבים מרגשים. שלא לדבר על אלפי המחוות הקטנות וזרי הפרחים. יום אחד צעקתי על אוריה, אחד הקבועים שתמיד מביא זרים, שיפסיק לבזבז את הכסף, אז בפעם הבאה קיבלתי ממנו סיר. וכשהייתי בהריון הביאו לי אוכל ומלפפונים חמוצים.
כמובן שאף הופעה לא מתחילה בזמן, כי הקהל הישראלי ברובו מאחר. אבל אני סולחת, מפני שגם אני, כישראלית כשרה, מצאתי את עצמי מאחרת להופעות של אחרים. לפעמים אני משמשת סדרנית לאלה שמאחרים להופעות שלי, ועוזרת לנואשים למצוא מקום. בהופעה ישנו כבר ריטואל קבוע, שבשלב מסוים הקהל קם, רוקד ושר. זה מקום שבו אנשים מתפרקים באמת. אני אף פעם לא יכולה להסביר מתי ואיך. כל האנשים האלה, יחידים יחידים, זרים זרים, כל אחד עם החבילה שלו - וברגע מסוים משהו מתפקע והכל הופך למקשה אחת, למשפחה אחת ענקית. ברגעים הללו, חלק ממני יוצא ומסתכל על החיזיון ונדהם לגלות כמה זה חזק ויפהפה, וכמה כוח יש להרבה אנשים כשהם מכוונים אותו לאנרגיה עצומה של אהבה. אלה רגעים שבוודאי אזכור ואנצור עד סוף ימי.
מדהים ומפתיע לגלות שמתוך מאות ההופעות, רק פעם אחת בלבד היה מקרה לא נעים שבו גבר עשה לעברי תנועה גסה כאילו מפתה. נגעלתי במיוחד, בגלל שבמקביל הוא חיבק את אשתו, שבכלל לא שמה לב למעלליו. הובכתי וחשתי סלידה ממעשיו גם בגלל שהייתי אז בהריון עם משי, ובעקבות המקרה הזה הפסקתי להופיע לתקופת מה.
מלבד אותה פעם מצערת, מעולם לא הרגשתי הטרדה או התחצפות. הקהל תמיד מלא כבוד, וזה מקסים אותי. גם בההתנהגות של המעריצים הקבועים אין משהו מטריד או מאיים. להיפך. הם נעימים ושומרים דיסטנס. אני עוקבת אחריהם: הם מתבגרים, מתחתנים. חיילות שהיו מגיעות להופעות נסעו לטייל בעולם, וכשהן חוזרות הן מתחתנות ומגיעות להופעה עם הילד, וכך הכל הופך למשפחתי.
העדנה היא גדולה, אבל מצד שני אתה מכיר לאט לאט, או מהר מהר, כמה כל אחד כואב ומלא בשק האבנים המסוים שלו. אני גם מקבלת פניות להופיע למען ילדים חולים, אוטיסטים, נכים, אנורקטיות, חולי סרטן ופצועים, והרשימה לא נגמרת. לפעמים אני מוצאת את עצמי מתרוצצת מביקור לביקור, בין חולת סרטן לבחורה שנכוותה בפיגוע ולא יודעת שאיבדה את אחותה הקטנה, וכשאני מגיעה הביתה, אני מכניסה את הראש מתחת לשמיכה ונכנסת לדיכאון על הכאב האינסופי הזה. ובימים של פיגועים אני שואלת את עצמי מה עושים ואיך אני עולה עכשיו לבמה ושרה. אבל כן, אני עולה לבמה ושרה, שרה עם הפה פעור מעומק הרצון שלי להחזיר אהבה ככל יכולתי לאלה שבתוך התקופה הקשה הזאת עזבו הכל לכמה שעות ובחרו דווקא לבוא ולשמוע אותי שרה להם.