ים של אהבה (וחרמנות)

בחיים שלכם לא ראיתם עיירה גרוזינית כל כך חרמנית. כולם משתתפים בחגיגה פיוטית עתירת הורמונים, משגלים סודיים, יחסים מסוכנים והזדווגויות כפריות בלתי פוסקות. אשתו הצבועה של מנהל בית הגימנסיה מסופקת על ידי האסטרונום השכונתי, עמנואל הצרפתייה משתגלת על מסך בית הקולנוע השכונתי, הנער החרמן/מחרמן בועל במבטו את הבחורה החדשה שבאה לשכונה, פר-ההרבעה המקומי מזדווג ומשתכר (לסירוגין) עם כולן והאישה הג'ינג'ית הצעירה מקפידה אף היא לשכב עם כולם (חוץ מבעלה האימפוטנט) ומקבלת מכות מאימה הקומיסרית. סיבילה בת ה- 14, הבחורה החדשה, תובעת אף היא את מנת השימושים והסיפוקים שלה. היא יפה, שאטנית, מתולתלת ושטופת תשוקה, התחביב שלה הוא חשיפת שדיים נאים והבעיה שלה היא התמכרות כפייתית לאלכסנדר, גבר בן 41 ("אנחנו באותו גיל, רק צריך להפוך את הספרות"), אותו אסטרונום גדול, בלונדיני ובשל שמוכן להסיר את שפמו לבקשתה אך מסרב להבקיע את תומתה על אף ייסוריה, תחנוניה והפצרותיה.

מעשה מכחול בשפופרת

"27 הנשיקות של סיבילה" הוא פסיפס ארוטי, סרט התבגרות ואלגוריה פוליטית, ובעצם הרבה יותר מכל אלה. יש בו נגיעות מופלאות ביצירות בלתי נשכחות כמו "זכרונות" ו"רומא" האיטלקיים של פליני, "חופשה בכפר", "החיים הם נהר ארוך ורוגע", "בטי בלו" ו"אגדת חורף" הצרפתיים, "מותק של חיים" האנגלי ו"הצגת הקולנוע האחרונה" האמריקני. יותר מכל, "27 הנשיקות של סיבילה" מתכתב עם "לוליטה" של נבוקוב בגרסתו הקולנועית הבלתי נשכחת של סטנלי קובריק. הבמאית המוכשרת, ננה ג'ורג'אדזה, לקחה את הלוליטה ומיקמה אותה בעמדה שונה מזו שקובריק הציע.
מנקודת מבטה של ג'ורג'אדזה, לוליטה היא הרבה יותר מפאם פאטאל, ספק-ילדה-ספק-אישה מהפנטת וקטלנית הלוכדת ברשתה את הגבר הנמס מולה. סיבילה היא אישה צעירה ועסיסית התובעת את סיפוקה תוך הפיכת האסטרונום הבלונדיני למושא ההתבוננות, בהיפוך יחסי-כוחות מרתק, כשהיא מבקשת לחדור את חומות לבו ותשוקתו של אלכסנדר, מיסטר הומברט-הומברט בגירסה גרוזינית שרמנטית, ובעיקר לנסות ולהבקיע את הקודים הבורגניים המעכבים אותו מוסרית מלבצע בה מעשה מכחול בשפופרת. אותה שפופרת (קטינה) כמהה למכחולו (הבגיר) המנוסה ולזרועותיו החסונות של אלכסנדר. בסצינה נפלאה לקראת סוף הסרט היא אף מנסה לחדור אל תת המודע, אל חלומותיו ותשוקותיו העמוקות תוך נטילת התפקיד האקטיבי ה"גברי" ומיקומו של מושא תשוקתה המנוסה בקטגוריית הפאסיבי, המובל, המודרך במבוכי החשק, עד ליקיצה ותוצאותיה המרות.
אם לא די בכך, ג'ורג'אדזה שיגרה אל המשחק תוסף-הורמונים יפה תואר המסבך את המצב. מיקי, הנער המלאכי כחול העיניים חושק ברומן ראשון עם סיבילה, והוא (לגמרי לא במקרה) בנו היחיד של אלכסנדר. במערכות היחסים הפסיכולוגיות הסאדו-מאזוכיסטיות המשורטטות כאן, סיבילה כמהה לא פעם דווקא אל המיקום המסורתי של האישה הנכבשת; היא לא מעוניינת לחנוך מינית את מיקי הבן אלא מעדיפה לעבור חניכה מינית בין סדיניו וזרועותיו החסונות של אלכסנדר האב. משיכתה של סיבילה לאלכסנדר (ולא למיקי) מנציחה – ולאו דווקה משנה – את יחסי הכוח הפרוידיאניים בין האב המבוגר הנמצא לכאורה בדימדומי מיניותו ובין הבן הרענן (והמרענן) המצוי בשיא אונו ותאוותו.

לפרק את הפאלוס

בטוב לבה, ואולי באכזריותה, סיבילה מניחה לנער היפיוף להתאהב בה, לנעוץ בבשרה את עיניו החודרניות מבעד לווילון המקלחת השקוף ואף לנשק אותה (בעיקר על הלחי), אבל עבורה הלוליטו הזה הוא עדיין ילד צנום, חלק ובתול, והיא רוצה גבר יותר מלא, פחות חלק ו(הרבה) פחות בתול, אלכסנדר שנשות העיירה נקבצות לפתחו בזו אחר זה ומיטיבות תנוחתן (תוך רמיסה סימבולית ופופוליסטית של כרכי ה"קפיטל" האלמותי של מארקס) לקראת מעשה העונג האסטרונומי. סיבילה מרגלת, מתחבאת ומציצה בדוד הגדול כשהוא גומל חסדים בנדיבות לנשים הבוגרות ומותיר אותה בתיסכולה. העונג המציצני הפאסיבי מתחלף בתענוג האקטיבי של מעשה הסיכול והמניעה כשהנערה מציתה את כרכי "הקפיטל" (המונחים תחת רגלי הנשגלת) ובסצינה אחרת אף יוצאת מהארון (כמה סמלי), מתנפלת בחמת זעם על אחת הנואפות ומפליאה בה מכותיה.
ניתן לקרוא את "27 הנשיקות של סיבילה" גם כמשל על הפאלוס כמושא תשוקה ופחד, אימה וסגידה. האישה תובעת מהגבר את עונתה ומעצבת את אונו על פי הצרכים והפנטזיות שלה. כך למשל, השכבנית הג'ינג'ית של העיירה, אשתו של הקצין התותחן (שתותחו האישי, אבוי, אינו מצליח לירות), כמהה להיחדר בידי השכבן בהיר-השיער והשרירי של העיירה, אך נרתעת מפני 27 הסנטימטרים של תשוקתו. השכבן, שהוא לא רק יפה אלא גם טיפש (צירוף מפתיע), מנסה להיעזר בטבעות פלדה(!) מבית היציקה המקומי כדי לצמצם מימדי גברותו ולהקל על חדירתו אל ערוגות הבושם של האדמונית. למרבה הפאניקה, הקוגלאגרים מסרבים לרדת מזכרותו בתום התשמיש ויש צורך במבצע וירטואוזי להסרתם (לא נגלה כיצד, הצופים מתבקשים להזדיין בסבלנות). הפאלוס, ככלי שליטה גברי, נראה ב"סיבילה" עצום ומגוחך, מפואר ומפורק בו זמנית מעמדת העליונות הגברית ומתפקד לסירוגין כמוליד חיים ומוות.

וגם מקומו של סטאלין לא נפקד

העיסוק בפאלוס (תקומתו והידלדלותו) יכול להתפרש גם כחלק מהאלגוריה הפוליטית השזורה בסרט הזה – נפילתו של הנפיל, סופו של הטוטאליטר. ההתחשבנויות (הפופוליסטיות והילדותיות לעיתים) עם השלטון הסטליניסטי והפוסט-סטליניסטי מופיעות כאן במינון פחות מעיק מאשר בסרטים גרוזיניים אחרים (כמו "חרטה" הגרנדיוזי של טנגיז אבולדזה משנות ה- 80 למשל): סיבילה מציתה את כרכי "הקפיטל" של מארקס התומכים את רגליה של הנשגלת (הפוסט סטליניסטית?) בביתו של אלכסנדר, או תמונתו של לנין המונחת בקצה הסט של סצינת אהבה, או צביעותם של אנשי הממסד כמו מנהל הגמנסיה ורעייתו השכבניים.
דימוי יפה ומרגש במיוחד הוא האונייה שהקפיטן הצרפתי, הזר, מסיע/משיט בדרכי היבשה. אנשי צוותו משליכים חכה אל האוויר, מרימים עוגן, וכל כולם מקווים אל הים הגדול. גם אם חשבנו לרגע שלעולם לא תגע האונייה במים, שהקפיטן נדון לנדוד לנצח לגרור את אונייתו המחלידה בין שומכלום לשומקום, לא כדאי להתייאש. ים של אהבה וקתארזיס, היטהרות, יבוא לבסוף, ויציף ויכסה וירגיע ויעורר ואף יטביע.

גלעד פדבה הוא מרצה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.