דרכו של סדאם

כיצד הצליח הנער ממשפחת הפלאחים הענייה להגיע לכס הנשיאות בעיראק? מה היתה דרכו של מי שיזכה ברבות הימים לכינוי "הקצב מבגדד" ומעשי האכזריות שלו יירשמו בהיסטוריה של העריצים?
סדאם חוסיין אל-תכריתי רשם לזכותו כמה מהפרקים הקשים והרצחניים בימי המזרח התיכון. האיש שלא בחל מעולם באף אמצעי - מצא את עצמו לבסוף מתמודד מול העולם המערבי - כששמו נישא על שפתותיהם של מיליונים בעולם הערבי והמוסלמי. "היטלר המודרני" כפי שכינה אותו הנשיא ג'ורג' בוש האב - או צלאח א-דין החדש - כפי שסבורים רבים בעולם הערבי?
בסיפור דברי הימים של סדאם חוסיין קשה להפריד בין ההיסטוריה למיתולוגיה שנוצרה בעיראק סביב דמותו - ולפיכך יש לקחת רבים מן האירועים המתוארים כאן - בעירבון מוגבל.

ילדות

סדאם חוסיין נולד ב-28 באפריל 1937 בכפר עוג'א, על גדות החידקל שליד העיר תכרית, כ-160 קילומטרים צפונית לבגדד. אביו, חוסיין אל-מג'יד, מת ודודו, ששימש כאביו החורג, התאכזר לילד הזר והפלה אותו לרעה מול יתר אחיו.
המשפחה נדדה ממקום למקום ולבסוף התיישבה בעיר תכרית, שעל שמה נקרא עד היום: סדאם חוסיין א-תכריתי (דהיינו בן תכרית).
כשהיה סדאם בן עשר, עדיין לא הלך לבית הספר. באחד הימים בא לבקרו בן-דודו התלמיד. סדאם התקנא בו על שידע קרוא וכתוב וביקש מאביו החורג לשלוח גם אותו לבית-הספר. כשזה סירב, ברח סדאם והלך ברגל במשך כל הלילה עד שהגיע לבני משפחתו בכפר הולדתו עוג'א. הקרובים, נדהמים מאומץ ליבו של הילד, רשמו אותו לבית-הספר.

בריון פוליטי

סדאם התבלט מילדותו בחוסנו הגופני, אך בניגוד לסברה המקובלת - מעולם לא שירת בצבא. על פי עדויות חבריו, הלך ללמוד בתיכון בין היתר כדי להיות משוחרר משירות צבאי.
בהיותו בתיכון בגיל מבוגר יחסית (הוא סיים את לימודיו בהיותו בן 22), החל סדאם לפעול במרכז בגדד כראש חבורה של בריונים, שהטילו את חיתתם על הסוחרים. סדאם היה סובב בשווקים לבוש "דושדאש" - הגלימה המסורתית - ואקדח חבוי תחתיה.
עד מהרה צד סדאם את עינם של פעילי מפלגת הבעת' העיראקית, המפלגה שדגלה ברעיונות סוציאליסטים ושמה לה למטרה להפיל את המלוכנות בעולם הערבי. אנשי הבעת' שכרו את סדאם כאחד הבריונים בשירותם. הוא היה בן 19 בלבד.

התנקשות כושלת

עיראק של סוף שנות ה-50' הייתה חמה ותוססות מבחינה פוליטית, כר פעולה מתאים עבור סדאם חוסיין. כשב-1959 החליטה מפלגת הבעת' להיפטר מהנשיא של אותם הימים, קאסם, היה סדאם מטבע הדברים אחד המשתתפים בהתנקשות.
לרוע מזלם של הקושרים, היה התיכנון שלומיאלי: המתנקשים, שארבו לנשיא העיראקי משני צדי הכביש, ירו לבסוף זה על זה. סדאם חוסיין עצמו נפצע באותו אירוע מכדור אקדח של שוטר עיראקי, שעמד במקום והצטרף לחגיגת היריות.
סדאם הצליח לחמוק מזירת ההתנקשות. האגדה מספרת, כי סדאם הפצוע הצליח לשלוף באמצעות אולר את הקליע מרגלו וכך הציל את חייו. בסופו של דבר הצליח להגיע לסוריה והפך שם לחבר מן השורה במפלגת הבעת'.
לימים, כשמונה לנשיא, מצא סדאם חוסיין את השוטר שירה בו ו...העניק לו ציון לשבח על מסירות ועל דבקות במטרה.

בכלא

מסוריה עבר סדאם חוסיין למצרים, שם למד באוניברסיטה. אבל "הפרא העיראקי", כפי שכונה בקמפוס, הסתבך בקהיר בשערוריות וחולץ מירי המשטרה רק בזכות התערבותו האישית של הנשיא גמאל עבד א-נאצר.
סדאם התגעגע למולדת, ולבסוף שב לעיראק ב-1963. באותה תקופה נישא לרעייתו סג'ידה, שילדה לו שני בנים ושלוש בנות.
אולם הוא לא זכה בחיים שקטים: באותה שנה, לאחר שסולקה מפלגת הבעת' מהשלטון, ניהלה המשטרה מצוד אחרי פעיליה ובהם סדאם. הוא נלכד בבית נטוש, ניהל קרב יריות עם השוטרים ולבסוף נעצר ונכלא.
סדאם בילה בכלא שנתיים, שהסתיימו על פי האגדה באופן הבא: סדאם, בעל הקסם האישי הבלתי מבוטל, הצליח לשכנע את שומריו לקחת אותו ועוד מספר אסירים למסעדה בבגדד. בתום אותה ארוחה השאיר את שומריו לעכל את מזונם, ואילו הוא עצמו נמלט מהמקום. שוב היה חופשי.
ב-17 ביולי 1968 השתתף סדאם במהפכה של הבעת' נגד הנשיא, עבד א-רחמאן עארף. המהפכה הצליחה, ולשלטון עלה גנרל אחמד חסן אל-בכר. סדאם השתייך לקבוצת העלית של הבעת'.

מספר 2

מאחורי גבו של הנשיא החדש, בכר, התמקמה חבורה גדולה של פעילי בעת' בכירים שלטשו את עיניהם לנשיאות. סדאם היה ביניהם, ולא התכוון להפסיד.
בשורה של מאבקים פוליטיים פנימיים שיפר סדאם את עמדתו כל העת, עד שב-1972 מונה לאיש מספר 2 בעיראק אחרי הנשיא אל-בכר.
כבר בתקופה זו, החל השם "הקצב מבגדד" לצוץ, כאשר סדאם הקים שירות חשאי אכזרי שהחל בחיסול שיטתי של יריביו הפוליטים ויריבי הבעת' בכל רחבי עיראק.
ב-1976 העניק הנשיא לסדאם דרגת "פילדמארשל", אף שמימיו לא שירת ולו יום אחד בצבא. אבל סדאם לא היה מעוניין בדרגות. הוא רצה את ההנהגה, ותיכנן את הדחתו של בכר. זה קרה שלוש שנים מאוחר יותר.

נשיא

ב-16 ביולי 1979 עלה סדאם חוסיין לשלטון, "רשמית" בעקבות התפטרותו של הנשיא בכר מסיבות בריאותיות. סדאם מיהר לכנס ישיבה של הנהגת הבעת' ולקבוע רשמית כי נבחר לתפקיד. הוא הציע לנוכחים "לטהר" את המפלגה והקריא רשימה של פעילים מהם ביקש להמתין מחוץ לחדר. הם נעצרו ולא נראו יותר.
את הסיפור המלא והצבעוני ביותר על "הלילה ההוא", סיפרה אשתו סג'ידה, לאחד מהשבועונים הערביים: "לא אשכח את ההכנות למהפכה הלבנה, שסללה את עלייתו לכהונת הנשיא. ישבנו לילה אחד בבית עם כל החברים שלו, שתכננו את ההפיכה ההיא. הוא כל כך דאג לעודאי ולקוסאי (הבנים) ולשתי בנותינו. הוא חשש מכישלון, שאנו נהיה קורבנותיו. לפני שיצא עם חבריו לביצוע המשימה, שלח אותנו למשפחתי בתקווה שלא נינזק.
"הגעתי לבית הורי בשעה מאוחרת. השכבתי את הילדים ועליתי לגג הבית כדי לשמוע אם מתחולל קרב יריות. לא שמעתי כל התפוצצויות, ושמי בגדאד היו בהירים ויפים. החזקתי בידי את הטרנזיסטור כדי לשמוע את "ההודעה הצבאית מספר 1". אך לא שמעתי מאומה. חששתי כי נכשלו. השחר הפציע, ואני הייתי מתוחה, האם הצליחו? האם אראה שוב את בעלי? אולי לא הצליח ונהרג?
"בבוקר, במהדורת החדשות הראשונה של השעה שש, שודרה ההודעה הצבאית מספר 1. פתחתי בזעקות שמחה אדירות, שהעירו את הוריי. צעקתי להם: 'בעלי נשיא! בעלי נשיא! המהפכה הצליחה!'
"בשעה תשע בבוקר, הבחנתי מרחוק בהליכתו המיוחדת של בעלי עם כמה מחבריו. חשבתי שאני הוזה. אבל הנה הוא, הגבר הגבוה והמשופם, שהיה מסורק בקפידה גם במצב כזה. פרצתי בצעקות: זה הוא! זה הוא! אביו של עודאי שלי".

איש מלחמה

אם הפגין סדאם אכזריות כסגנו של בכר, הרי שיצר ההישרדות שלו כנשיא רק חידד זאת: זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו, ביצע טיהורים ורציחות של עשרות פקידי ממשלה, שחשד כי הם אינם נאמנים לו. הוא מילא את רחובות בגדד וערים נוספות בפסלים בדמותו, ופולחן האישיות המלווה את עיראק מאז החל. הנאמנות לסדאם היתה מעל הכל.
נחלי הדמים החלו לזרום: בשנה הראשונה לנשיאותו הפעיל סדאם אמצעי ענישה קשים נגד האוכלוסייה השיעית, שהיתה ועודנה רוב בעיראק. הנשיא הסוני, בן עדת המיעוט, לא שעה לעצות שקיבל - בין השאר מקודמו על כס הנשיאות - לנקוט יד רכה כלפי השיעים.
אבל השיעים היו רק הצעד הראשון. שנה מאוחר יותר, ב-4 בספטמבר 1980, פתח סדאם באחת המלחמות הארוכות והנוראות ביותר במאה ה-20, כאשר פלש לאיראן השכנה, שאחרי מהפכת חומייני נראתה לסדאם תאב ההתפשטות הטריטוריאלית כטרף קל. הוא טעה.
שמונה שנים נלחם סדאם חוסיין באיראנים. ההתחלה היתה קלה, וצבא עיראק זכה לניצחונות. ההמשך היה קשה הרבה יותר. האיראנים התחפרו בקווי הגנה ארוכים וסירבו להיכנע. דם רב הוקז משני הצדדים, עד שבסוף שנות השמונים הוכרח סדאם להכיר בעובדה כי לא ישיג ניצחון. הסכם קר סיים את המלחמה באוגוסט 1988, ללא הכרעה.
במהלך שנות המלחמה פרץ מרד של המיעוט הכורדי בצפון המדינה. למערב הגיעו דיווחים על כך שסדאם הרבה להשתמש בנשק כימי מן האויר נגד המורדים, שגרר תוצאות נוראות. אולם היחס של מדינות המערב כלפיו נותר אמביוולנטי, משום שבין היתר נתפסה איראן של חומייני כאיום הגדול יותר במרחב. העובדה הזו עמדה להשתנות.
ועוד סיכסוך אחד צץ לו במהלך המלחמה: ב-1981 משמידים מטוסי חיל האויר של ישראל את הכור האטומי שבונה סדאם באוסיראק. ממשלת בגין מקבלת את ההחלטה על השמדת הכור, בשל החשש שישמש לפיתוח נשק גרעיני שיפר את המאזן האסטרטגי במזרח התיכון ויסכן את ישראל. הריסת הכור פוגעת קשות בתכניותיו של סדאם לייצור נשק גרעיני. הוא מסמן את ישראל כמטרה, אליה ישוב 10 שנים מאוחר יותר.
סדאם חוסיין נכנס למלחמה עם איראן כנשיא של מדינה בעלת כלכלה משגשגת יחסית, ויצא ממנה כשהוא חייב קרוב ל-80 מיליארד דולר לבנקים בעולם ולמדינות ערב. במהלך המלחמה נהרגו קרוב ל-120 אלף עיראקים ונפצעו כרבע מיליון. ההערכה היא כי בצד האיראני היה מספר הקרבנות גדול הרבה יותר. סדאם יצא מהמלחמה מוכה וחבול. הוא היה זקוק לכסף רב כדי לשקם את ארצו. הוא סבר שימצא אותו בדרום, בכווית.

מלחמת המפרץ

באוגוסט 1990 פלש סדאם חוסיין לשכנתו כוויית, והכריז עליה כ"פרובינציה העיראקית ה-19". בעוד העולם ההמום מתבונן, מיהרו חיילים עיראקים לבזוז את המדינה הערבית העשירה, ותמונות של משאיות נושאות מוצרי חשמל בדרך לבגדד שודרו שוב ושוב. אבל עיקר מטרתו של סדאם היה הנפט הכוויתי שנפל לידיו.
נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש (האב), מחליט להקים קואליציה בינלאומית למלחמה נגד עיראק. הדעות חלוקות אודות משקלו של המניע הכלכלי בהחלטה, אולם בתוך חצי שנה מצליחים האמריקנים לגבש כוח צבאי המורכב בעיקר מצבאות ארה"ב ובריטניה, ומנוכחות סמלית של 31 מדינות נוספות. כאן בולטת בעיקר נוכחות של צבאות ערביים, כמו מצרים וסוריה, המשתתפות אף הן במערכה. סעודיה מעניקה לאמריקנים אפשרות לתקוף משטחה. בראש המבצע עומד הגנרל האמריקני נורמן שוורצקופף.
במקביל, מתגרה סדאם מהבונקר התת קרקעי שלו באו"ם ובעולם ומאיים ב"אם כל המלחמות". בפועל, נמשכים מאמצי תיווך, באמצעות האו"ם והרוסים, עד הרגע האחרון. בינואר 1991, פותחים כוחות בנות הברית בהפצצה מאסיבית על מתקנים צבאיים בעיראק, שנמשכת מספר שבועות. במהלך המתקפה משגרים העיראקים טילי סקאד לעבר ישראל וסעודיה. למרות החשש, מסתבר כי הטילים אינם נושאים ראשי נפץ בלתי קונבנציונלים, והשפעתם פסיכולוגית יותר מאשר ממשית. הבטחתו של סדאם "להבעיר את ישראל" לא מתממשת, בשל האיפוק שגוזרים ראש הממשלה יצחק שמיר ושר הביטחון משה ארנס, בהשפעת האמריקנים.
בתום ההפצצה פותחות בנות הברית במערכה קרקעית קצרה ומכריעה. כווית משוחררת. כוחותיו של סדאם ניגפים בשדה הקרב, אולם האמריקנים בוחרים שלא להגיע עד בגדד מחשש להסתבכות. האו"ם מטיל על עיראק משטר פיקוח קפדני ומחייב אותה להשמיד את כל הנשק הבלתי קונבנציונלי ואמצעי הייצור שלו שברשותה. כדי להגן על הכורדים בצפון והשיעים בדרום נאסר על חיל האויר העיראקי לטוס בצפון ובדרום, והאמריקנים מקיימים טיסות סדירות בשני האזורים האסורים לטיסה.

משחקי חמקנות

למרות ההערכה שסדאם הוא כעת "נמר של נייר", הוא מצליח לשמור על כוחו הפנימי. הוא משקם את הרפובליקה העיראקית ואת בסיס כוחה, המשטרה החשאית. הוא מקפיד שלא לסמן "מספר 2" ובכך מונע כל סיכוי להפיכה. שני בניו, עודאי וקוסאי, מתמנים לתפקידים בכירים בראשות המנגנונים החשאיים. עודאי נפצע קשה בניסיון התנקשות ונותר נכה חלקית, אולם מאבק הירושה השקט בין הבנים נמשך.
במקביל, מתחיל סדאם במשחקי חתול ועכבר עם פקחי הנשק של האו"ם. הוא מצר את צעדיהם יותר ויותר, ולבסוף כופה עליהם למעשה לעזוב את ארצו.
עקב כך, נקלע סדאם למספר עימותים צבאיים עם בנות הברית במהלך שנות ה-90. ב-1994 ריכז כוחות ליד הגבול הכוויתי, אולם איום אמריקני ותזוזת כוחות נגדית של 54,000 חיילים אמריקנים הביאה ל"התקפלות".
באוקטובר 1997 פורץ משבר קשה כאשר סדאם מכריז על פקחי הנשק של האו"ם כמרגלים ומגרש אותם מארצו. ארה"ב ובריטניה פותחות בדצמבר במערכה צבאית מן האויר, המכונה "שועל המדבר" ונמשכת ארבעה ימים. העיראקים נסוגים חלקית ואוסרים מעתה על כניסה לארמונות הנשיאותיים של סדאם. בפברואר 1998 משיג מזכ"ל האו"ם קופי ענאן הסכם עם העיראקים על שובם של הפקחים - שמחזיק מעמד עד חודש אוגוסט באותה שנה, כשעיראק קובעת כי לא נעשה כל מאמץ להסיר מעליה את הסנקציות.
הנשיא העיראקי מקפיד כל העת שלא "לעבור את הגבול", ובמקביל מחזק את קשריו עם מדינות אירופה ואף עם איראן השכנה, בניסיון לשקם את כלכלת ארצו, הרבה מעבר למה שמאפשרת לו תכנית "נפט תמורת מזון" (המתירה לעיראק לייצא נפט תמורת לרכישת מזון ואמצעים רפואיים).

על סף מלחמה

אולם סדאם מותח את החבל יותר מדי: בתחילת האלף החדש מצטברות יותר ויותר עדויות על כך שהוא שב לפתח נשק בלתי-קונבנציונלי בסתר - ובין היתר ממשיך לחשק את קשריו עם ארגוני טרור, כמו "אל-קאעידה" של אוסאמה בין לאדן.
בעקבות מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר 2001, מחליט הממשל בוושינגטון בראשות הנשיא ג'ורג' בוש (הבן), להציג לסדאם אולטימטום. מועצת הביטחון של האו"ם משגרת תוך אזהרה את פקחי הנשק שוב לעיראק. ומנגד, באוקטובר 2002 שולח סדאם אצבע משולשת למערב, כשהוא נבחר במשאל-עם שוב לנשיא ברוב של 100 אחוזים. רבים מהמצביעים העיראקים מבקשים לסמן את הטופס בדמם - במקום בדיו.
את היחס של סדאם לאמריקנים, הערצה מהולה בשנאה, ניתן אולי לסכם בציטוט מפיו, מתוך פגישה עם בכירים אמריקנים בבגדד ב-1985: "אתם האמריקנים מתייחסים לעולם השלישי בדיוק כמו שפלאח מתייחס לכלתו. שלושה ימים של ירח דבש, ואז - יאללה, לעבוד בשדה".