המלכה עוד לא מתה

מידי כמה שנים, בדרך כלל בסמוך לאחד משלושת הרגלים, נזעקים עורכים של מדורי תרבות ונתקפים דחף ליזום כתבה שמטרתה לבדוק מה קורה עם השירה; האם כבר נפחה את נשימתה האחרונה או שמא דם צעיר מוזרם אליה. באותה הזדמנות נוטל על עצמו מכין הכתבה לברר איך קרה שירדה מגדולתה זו שהייתה בימים אחרים, ויש מי שיאמר זוהרים יותר, מלכת האמנויות.
על יעילותן של כתבות אלה ועל תרומתן למצבה ההולך ורע של השירה אין מה להרחיב. ניסיונות אמיתיים לעזור לשקם את מעמדה ולשחזר את יחסי החיבה ששררו בין השירה ובין הקהל, אינם בראש מעיינם של יוזמי הכתבות. ניסיונות אמיתיים לעשות משהו בכלל בעניינה, יש להודות, נעשים בתדירות נמוכה להחריד.
אחת מנקודות האור היחידות בשנים האחרונות נקראת הוצאת "קשב". לפני שלוש שנים הוקמה ההוצאה על ידי גיורא לשם, משה דור ורפי וייכרט, שלושתם משוררים ומתרגמים. ההוצאה, מרגע היווסדה ובתכנונים שקדמו לה, הוגדרה כהוצאה לאור של שירה. באופן מפתיע, שרק מעיד על מקומה השירה בחיינו, רעש גדול לא נוצר סביב ההוצאה לאור וזאת, למרות העובדה הפשוטה שבתקופה של שלוש השנים הללו ראו אור בהוצאת "קשב" 20 ספרי שירה מצוינים ומספרי השירה החשובים ביותר שיצאו בשני העשורים האחרונים.
"ההרגשה הבסיסית שהביאה להקמת ההוצאה", אומר גיורא לשם, "הייתה שצריך לעשות איזושהי פעולה שתשנה את ההרכב התרבותי, החברתי ואפילו כלכלי שבו נוצרת ספרות בארץ. כלומר, הוצאה שאיננה תלויה בכספי מחברים או בכספי ציבור. הוצאה שמבוססת על חברת בני אדם ששמחים לעבוד זה עם זה. הרעיון התחיל לפני שבע, שמונה שנים, בשיחות שהתנהלו בין בן ציון תומר ז"ל, ביני, בין משה דור, בין רפי ובין ישראל הר".

- למה זה חיוני שתהיה הוצאה שמוציאה רק ספרי שירה?

רפי וייכרט: "מה שקרה בהוצאות הגדולות הוא שחל בעשור, עשור וחצי האחרונים מעבר מאוד דרסטי מדומיננטה של שירה לדומיננטה של פרוזה. גם העניין התרבותי וגם העניין הכלכלי הולכים בכיוון של הפרוזה. ועשו עבודה די יפה בעניין. אם מסתכלים מה קורה בפרוזה העולמית, מגלים שיש בתרגום עברי את מיטב הסופרים ואת מיטב הספרים. השירה לאט לאט נדחקה לשוליים. גם אם יצאו ספרי שירה טובים – ויצאו – הם נבלעו בתוך קדחת המכירות של ספרי הפרוזה. הייתה תחושה שצריך להחזיר את הקשב לשירה, שצריך להפוך את השירה מחדש למרכזית ולמוליכת מהלך בתרבות.
כשייסדנו את ההוצאה חשבנו שנעסוק רק, או בעיקר, בשירה מתורגמת. זאת אומרת, כוונתנו הייתה לפתוח צוהר לשירת העולם. ישנם משוררים נפלאים גם במאה העשרים וגם במאות קודמות שהקהל העברי לא שמע את שמם. במהלך הזמן התחילו להצטרף אלינו גם כוחות של משוררים עבריים חשובים כמו אורי ברנשטיין, יוסף שרון ומרדכי גלדמן, שספר שלו יוצא בקרוב אצלנו.
אנחנו לא לוקחים כסף, לא ממתרגמים ולא ממחברים. נראה לנו שהשחתה שפשתה בקרב המו"לים, שמשורר צריך לבוא ולחזר על הפתחים, לחפש איזו קרן או להביא עשרת אלפים שקל, שיעשו לו טובה ויוציאו לו ספר, צריכה להיפסק. כמו כן, אנחנו מרגישים שצריך להחזיר את העריכה למרכז העניין. הוצאה לא יכולה להיות תיבת דואר שמקבלת כתב יד ומוציאה אותו ככתבו וכלשונו. צריך להכניס את הספר למעבדה ולפתוח את הכל לשאלות, לעבודה. לפעמים העבודה הזו לקחת שנה או שנתיים, אבל היא לטובת המשורר ולטובת הספרות העברית."

- הספרים שאתם בוחרים לתרגם ולהוציא, אתם מנסים להטמיע באמצעותם איזושהי פואטיקה בשירה העברית? לשנות אותה?

וייכרט: "אני חושב שהשירה העברית מאז ומעולם ניזונה מיחסי גומלין עם שירת העולם. אני לא חושב שהרצון להבליט מהלך מסוים בשירת העולם מונח בבסיס האידיאולוגיה של ההוצאה. הרצון שלנו הוא לאפשר ריבוי של קולות וחיבורים חדשים לגוונים של שירת העולם שלא הוכרו כאן. המהלך שישפיע בסופו של דבר על השירה העברית, ינבע מהיכרות עם שירת העולם. אין שירה שמתפתחת בתוך עצמה."
לשם: "אנחנו חיים כל הזמן באשליות. לכאורה, השירה העברית קיבלה הרבה מן השירה הרוסית. אבל צא לשוק וראה, האם יש לנו באמת פושקין מלא בעברית או ספר שלם של פסטרנק? לא, רק בדלים ושברים. וזה נכון לגבי משוררים רבים נוספים.
כשאני בוחר לתרגם שירה אני בוחר בדרך כלל בשירה שבה יש הפרש מאוד צר בין חיי הכלל וחיי הפרט. זאת אומרת, אני מתרגם שירה שבה הספרות לוקחת אחריות על החיים. פחות הייתי הולך ליצירות שהן נהדרות אבל הן רק אסתטיות".

- שלוש שנים הן תקופה מספיקה בשביל לראות שינוי במפת התרבות? או שצריך לחכות עד שדור חדש יגדל על הספרים שאתה מוציאים?

וייכרט: תלוי באיזו רמה מדברים. יש היקלטות בחוג מסוים של קהל קונים שהיא מיידית; ספר נרכש ותגובות מגיעות מן הביקורת. זוהי האדווה הראשונית וההכרחית והיא כבר מתרחשת. הרמה הגדולה יותר של היקלטות היא באמת במונחים של דור. זה לא צריך להרתיע אותנו. אנחנו מוציאים ספרים שהם משובחים בעינינו. לכל ספר גורלו שלו. כשהתחלתי לתרגם את ויסלבה שימבורסקה לפני עשור לא הנחתי שתוך עשר שנים היא תהפוך לקול מרכזי, למשוררת שנקראת על ידי אלפי אנשים ושילמדו אותה לבחינת בגרות. אני אופטימי. הספרים זוכים ליחס ויש כבר מדפים של שירה של הוצאת 'קשב'. אנחנו יוצרים קבוצות של שירות. יש כבר מדף של שירה פולנית ומדף של שירה ספרדית".
ואם לא די בספרי השירה המשובחים שכבר נוספו לרשימת קריאת החובה של כל אדם מן היישוב, בהוצאת "קשב" מתוכננים לצאת בשנה הקרובה ספר שירים חדש של מרדכי גלדמן, "ארוחת בוקר של אלופים" של ריטה דאב, "ארץ השממה" של ת. ס. אליוט, "שירת הספן הישיש" של ס. ט. קולרידג', "עונה בגיהנום" של ארתור רמבו, ספר שירים של ד. ה. לורנס וספר שירים של אנטוניו מצ'אדו, גדול המשוררים האיטלקיים במאה העשרים.

מען לקבלת קטלוג ולמשלוח כתבי יד ותרומות; הוצאת "קשב" לשירה, ביל"ו 13 תל אביב, מיקוד 65222