אורסולה הענקית

אורסולה היא ענקית, נתחיל מזה. היא אחת הסופרות היחידות שמצליחות לכתוב ספרי נוער נפלאים (טרילוגיית "ארץ-ים"), פנטזיה לירית ויפיפיה ("על הסף"), רומנים היסטוריים מוצלחים ("מאלפרנה") ומדע בדיוני חברתי מאתגר ומרתק ("המנושל") ועוד. היא מי שהכניסה את הספרות היפה לעולם המדע הבדיוני ואחת הנשים הראשונות בתחום. ואם כל זה לא מספיק היא גם כותבת פרוזה על גבול השירה, בשפה שיכולה לגרום לכם להתרגש, להתגעגע למקומות שמעולם לא הייתם בהם ולהתאהב באנשים שמעולם לא פגשתם וגם לא תפגשו. אם עוד לא הבנתם, היא גם אחת הסופרות האהובות עלי.
מאז שנות ה-80 לא ראה אור תרגום שלה בעברית ו"ההגדה" היא סיבה למסיבה. זהו ספר נוסף בסדרה של לה-גווין, שכוללת גם את "מעבר לעלטה" ו"המנושל", ששניהם עסקו במה שניתן לכנות האנתרופולוגיה של העתיד. ההגדה (לא זאת עם מכות מצריים וים-סוף) היא דת אסורה בעולם נידח אליו מגיעה גיבורת הספר, סאטי. היא נשלחת למשימת מחקר בכפר קטן מתוך תקווה שהדרכים הישנות, המסורות והאמונות המוחרמות עדיין חיות בו. המפגש עם האמונה המקומית, שמנהגיה נושאים דמיון לדתות מוכרות כמו הבודהיזם הטיבטי או הטאואיזם הסיני, מהווה עבור לה-גווין בדיוק מה שהיא אוהבת. במה לדיון מרתק על משמעותה של השפה, כוחה של המילה ועוצמתו של הזיכרון, שמצליח להיות מעורר מחשבה, מרגש ומלא קסם עתיק, כמו סיפורי אגדות לצד אח מבוערת, מבלי להידרדר לרגשנות מעיקה.

לספר את העולם

חבל רק שספר שעוסק רבות בחשיבותה של השפה זכה אצל הוצאת "אופוס" לתרגום חובבני ולעריכה מרושלת שמתעלמת, בין השאר, מהעובדה שמדובר בספר מתוך סדרה, ועוד לא הזכרנו את השגיאות הבוטות, בעברית ובכלל, על גבי העטיפה. כדי לתרגם את לה-גווין יש צורך במשורר, או לפחות במי שנפשו פתוחה לכתיבה המתנגנת והלירית שלה. כמו סופרי מדע בדיוני אחרים העוסקים באובדן השפה והספרות, גם לה-גווין מתארת עולם שבו הערצת החדש, היעיל והמהיר דוחקת את הזיכרון ובונה את עצמה על חורבות הישן, עולם שבו הדוקטרינה השלטת משנה את השפה כדי לעקור ממנה ביטויים אסורים. העימות שהיא מתארת יוצר זהות עדכנית מאוד בין הפונדמנטליזם הדתי לאובססיביות הקפיטליסטית, כשמנגד להם היא מציבה תפיסת עולם הטוענת כי "נפשנו זקוקה לספר...העבר חלף, ואין דבר בעתיד שאפשר להיאחז בו... אם לא נאמר את המילים, מה יותר בעולמנו? אם אנחנו לא מספרים את העולם, אנחנו לא מכירים את העולם, אנחנו אבודים בו".
ההגדה שלה-גווין מציגה בפנינו היא דת ללא דת, דת ללא תפילות, ללא מלחמת קודש, ללא שנאת כופרים ומיסיונרים. דת המבוססת על ראיית העולם כסיפור אחד מתמשך שבו לנפילת עלה ולנפילת ממלכה יש חשיבות שווה, שבו כל הספרים מקודשים, ושבו הידע, ולא המדע, הוא המשאב החשוב ביותר. פלא שזה ספר מדע בדיוני?

"ההגדה" מאת אורסולה ק. לה-גווין, הוצאת אופוס, מאנגלית: אורנית שחר, 172 ע"מ.