נשאר רק הספין

למרות הזעם והתסכול יודעים מקבלי ההחלטות בישראל שהפיגוע בחברון אינו מסוג האירועים שיש להם "תגובה אסטרטגית". ביטולן של "הבנות יהודה" הוא לא יותר מאשר מחווה ריקה; יותר ויותר עושה רושם שההבנות האלה, כדוגמת אלה של "עזה תחילה", לא נועדו אלא כדי שיהיה מה לבטל במקרה שכזה.
למרות ההדלפות על "הסברה בינלאומית שתיתן גיבוי לצעדיה של ישראל", ברור גם שהעמדה העולמית, ובעיקר האמריקנית, ביחס לגירושו של ערפאת או צעד דומה לא תשתנה. האמריקנים מודדים הכל על פי אמות המידה של מה שטוב להם, והסיבות להתנגדותם עומדות בעינן. אם רצח תינוקות בקיבוץ לא שינה אותן, אירוע שבו נהרגו ישראלים נושאי נשק לא יעשה זאת.
האמת היא, שלישראל כמעט ונגמרו הצעדים המעשיים. השטחים כבושים כיבוש מלא, וצה"ל מאמן אנשי ממשל מתוך ידיעה שהאחריות האזרחית כבר עברה למעשה לידיו. המגבלות היחידות על פעולת הכוחות נובעות ממה שאנשי המודיעין והמבצעים חושבים ליעיל, ומהעומס על יחידות הנושאות בנטל כבר שנתיים ואנשי מילואים שכבר עברו מזמן את המיכסה. גירוש ערפאת הוא משהו שאנחנו מנפנפים בו כדי שמישהו יחשוב שעוד יש לנו משהו באמתחת; האמת היא שרוב גורמי ההערכה מתנגדים, וכאמור גם העולם לא ימחא כפיים.
מה נשאר? נשאר הספין. בימים הקרובים נשמע הרבה מלל תוקפני, בעיקר מכיוון מי שחושב שיש לו מה להרוויח מהצגת עמדה לוחמנית, שממילא לא תצא לפועל. מה שנראה כרגע כניצחון מובטח של אריאל שרון בליכוד (ושל עמרם מצנע בעבודה), עשוי לעורר אחרים לנקוט עמדות, שיגרמו להם להיראות כמי שהיו נוהגים אחרת לו היו המושכות בידיהם, ולקוות לנקז אליהם את רגשות הכעס והדכדוך שפיגוע כזה מעורר.
והאמת היא גם שאירוע הגרילה בחברון – ואין דרך אחרת לכנות קרב בין חיילים ישראלים לבין אנשי ג'יהאד איסלאמי – עלול להיות רק הסמן הראשון למה שמצפה לנו. הזרמת הכוחות של צה"ל לשטחים, סדר הכוח שדורשים המשך הכיבוש המאסיבי וההגנה על היישובים והצירים, יחד עם הקושי לבצע פיגועים בתוך ישראל בשל הנוכחות הצבאית והשב"כית הנרחבת בשטחים, יתעלו את נסיונות הפיגוע לעבר החיילים. זוהי הברירה האכזרית שבפניה אנחנו עומדים, בהיעדר אלטרנטיבה מדינית. כל השאר הוא רטוריקה ריקה והבל פה של פוליטיקאים.