הפוך, יוסה, הפוך

מריו ורגס יוסה, עוד מעט בן 70, הוא אחת הדמויות המרתקות בעולם האינטלקטואלי של אמריקה הלטינית. הוא החל את מסעו לתוך עולם של מילים ותובנות בשנות השישים בפרו בתור כתב פלילים. ספרו הראשון ("The Time Of the Hero") פורסם ב-1963, וכבר בו ניתן היה לזהות את המוטיבים האנטי-דיקטטוריים ואנטי מיליטריסטים שילוו את עבודתו. במבט לאחור, הרזומה שלו מכיל 16 רומנים, חמישה מחזות והמון מאמרי ביקורת. בשנות השמונים, כשהדמוקרטיה הגיעה לפרו בצורתה הייחודית, וגוש השמאל לא הצליח להחזיק את הכלכלה והחברה מעל פני המים, החליט יוסה, עקב אגו מגובה בפופולריות של קוראים, לרוץ לנשיאות על איזה מצע תצ'ריסטי תמוה. את הבחירות הוא הפסיד לאלברטו פוג'ימורי ומרוב בושה החליט לעזוב את פרו, לבקש אזרחות ספרדית, לשבת באירופה, ליצור לו אויבים מבית, אבל להמשיך לטפח את מעריציו המערביים.

זיונים זה לא הכל

יש טעם לפגם בכך שהוצאת "זמורה ביתן" לא טרחה לציין על הכריכה של "המחברות של דון ריגוברטו" כי מדובר במעין ספר המשך ל"שבחי האם החורגת" (והאם כמו "בעקבות הזמן האבוד" צפויים עוד ועוד המשכים עד שהשמש תיכבה?). מדובר באותו פקיד אפור בשם דון ריגוברטו, באותו בן חרמן ושרוט בראשו בשם פונצ'יטו, ובאותה אם חורגת סוטה ופאם פטאלית, דונה לוקרסיה. למעשה, אולי טוב שלא ציינה כי מדובר בהמשך. אם חלק רואים ב"שבחי האם החורגת" מן יצירת מופת בזעיר אנפין, פורנוגרפיה אינטלקטואלית משובחת המעלה תהיות מוסריות נעלות, "המחברות של דון ריגוברטו" הוא אנטיתזה מוחלטת, שלא לומר מביכה וסהרורית, שאפשר היה לקרוא לה "בשבחי הבן הפלספן" או "בשבחי האב הפטישיסטי".
הסיפור הוא לכאורה פשוט. דון ריגוברטו רוצה להחזיר אליו את דונה לוקרסיה. בליריקה בלתי מרוסנת הוא כותב לה את פואמת מיצי הגוף הגדולה. באותה עת, הבן, אותו אחד שניהל איתה רומן לכאורה בספר הראשון, מנסה לשכנע אותה לחזור לחיק אביו, אבל האם כוונותיו טהורות? לא נגלה את סוף הספר, למרות שכנראה המתח לא יהרוס אתכם.
נראה כי את הספר כתב קשיש נרגן המנסה לחרמן את עצמו על פלטפורמת הזוהר ההיסטורי של העבר, בעודו שוכב משותק בבית האבות של הספרות, כשדונה לוקרסיה היא אחות שמנסה להנשים את הנראטיב שלו דרך אינפוזיות ריקות וזריקות בתחת. ואולי בגלל זה, כמעט כל מה שהיא עושה בספר זה להתפשט. כל שני דפים בממוצע הוא מורידה איזה גרב או מעיל קטיפה, אך לא מחרמנת אפילו את הדגולים שבנימפומנים, וזו אולי הבעיה המהותית של הספר: הוא מתעסק באובססיביות בסקס, ואין לו שמץ של סקס אפיל.
דונה לוקרסיה היא בובת מין מתנפחת מדגם שפג תוקפו, ודון ריגוברטו הוא דמות קינקית שלא מסוגלת לנפק קמצוץ אמפטיה. הוא נגעל מאכילת לימון, אך רוטט מהתרגשות כשאהובתו משתינה לו על הפרצוף. הוא נראה כדמות מתוך סרט דוקומנטרי ביס פלוס על תעשיית הפורנו בעיירות הווייט טראש של ארצות הברית, ולא כמוביל יצירה ספרותית של אחד הסופרים הדרום אמריקאים הנחשבים ביותר.

גולדה מאיר? מקור אירוטי

נראה שמגיע שלב, אצל רבים מטובי הסופרים, שהם מחליטים לשבור את ההגה, ולנסוע הצידה בנפתולים אנטי סיפוריים של קטעים ביוגרפיים עמומים, התאהבות קפריזית אגו-מניאקית במילים, הזיות בלתי נראטיביות, קטעי מכתבים לאף אחד, ובקיצור, מתחילים להשתין על הקורא בקשת. זו גם הסיבה ש"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז היה כה מייגע.
אבל יש מספר מונולוגים של דון ריגוברטו על אנדרוגינים ופמיניזם (מרד הדגדגנים, עמוד 70) או על למה ספורט זה דבר אידיוטי (עצומה נגד ספורט, עמוד 103) או מסה קצרה על אסתטיקה (עמ' 233), שבהם יוסה מופיע במיטבו. קטעים שנונים, מאלפים, מצחיקים, פרובוקטיביים, הממשיקים בין הגעגועים המנקרים את נשמתו של ריגוברטו לבין התובנות התרבותיות, אנתרופולוגיות, מטאפיזיות של יוסה על התרבות הפופולרית, על החיה המחליאה ששמה פטריוטיות, על אינדיבידואליות אל מול קהילתיות. במובן מסוים זה נראה צדקני ומייגע, אך אלו רגעי החסד של הספר, וכדאי להיאחז בהן, אם רוצים לשרוד ולהיזכר בימים היפים של "הדברן", "עיר והכלבים" או "ליטומה בהרי האנדים", ספרו הטוב ביותר. חוץ מזה, יש גם את הציטוט שמופיע בעמוד 234 שכדאי להעיף בו מבט: "בעיני גולדה מאיר היא מקור אירוטי מעורר תאווה הרבה יותר מכל אחת מאותן בובות ששדיהן נפוחים מסיליקון והן מופיעות בפלייבוי". צודק.

"המחברות של דון ריגוברטו" מאת מריו ורגס יוסה, הוצאת זמורה ביתן, 311 עמ'