ובסוף, הכל פתוח

יש לי את "אדם בתוך עצמו" כבר 20 שנה והוא עדיין נשמע לי רענן. הוא נותר בעיני אחד מהאלבומים הכי טובים של שלום חנוך, מה שאומר שהוא גם אחד הכי מוצלחים שאמן ישראלי הקליט אי פעם. השנים עוברות, וגם אחרי האזנה למאות תקליטים אחרים, אני תמיד מוצא את עצמי חוזר אל הקסם הנדיר משהו שהושג בו. השבוע הוא יוצא בהוצאה מחודשת, שכוללת עטיפה מהודרת וקטע בונוס ("כל פעם קצת יותר", שהקליט חנוך עם דיוויד ברוזה בביתו של טומי פרידמן ז"ל), והנה הזדמנות נוספת להמליץ עליו.
"אמנות טובה היא תמיד מסוכנת ומשאירה סוף פתוח", כתב פעם מבקר המוזיקה האמריקני גרייל מרקוס, ו"אדם בתוך עצמו" הוא מהיצירות היותר "מסוכנות" של חנוך, הנחה אולי מפתיעה בהתחשב בצליל האקוסטי והרך של האלבום. מה שאומר שאת ה"סכנה" יוצר המטען האמנותי של האמן, כלומר הראייה הפילוסופית שלו על האדם ויחסו אל החברה, שמעולם לא השתקפו אצל חנוך בצורה כה בהירה כמו באלבום הזה. "חתונה לבנה" היה חושפני יותר והכיל שירים גדולים יותר; "מחכים למשיח" היה בוטה יותר, אבל "אדם בתוך עצמו", אולי בגלל מופנמותו, וכנראה גם בגלל שהוא עשוי הרבה יותר טוב, נותר במובנים מסוימים קסום יותר, על סך שבע הרצועות בלבד שמרכיבות אותו.

מיניות על רקע אסון

שבע שנים אחרי "שבלול" ושנה אחרי שהכריז ב"תמוז" על סופה של עונת התפוזים - אולי הסלוגן הפופולרי הכי חשוב במעבר בין תרבות הצבר המסוגרת לבין התרבות חדשה שמושיטה יד למערב – שלום חנוך נועץ את המסמר האחרון ברעיון הקולקטיב הבדלני והפסיכי שלנו עם הרעיון שהאדם בתוך עצמו הוא גר. והאלבום אכן משקיף על ישראל מבעד לעיניים פרטיות, שקולטות את ההתרחשויות בהומור רב, בפיוטיות ועם הרבה סקס-אפיל: "שביתה", המתאר שביתת מפעל על רקע הברדק עם ההנהלה והמשטרה, כולל טקסט נהדר מייסודו של מאיר אריאל עם המשפט: "כבר אחרי חצות/ ואין עוד מגעים/ רגעים כמו מסמרים/ לאט לאט הם נתקעים". אבל את חנוך הכי מעניין לדעת: "מי את בכלל/ רוצה לגעת/ בך הלילה/ בתוך תוכך". דימוי נפלא של מיניות על רקע האסון בחוץ, שמזכיר באמת הרגעים הטובים של רנדי ניומן (שרוצה להזכירכם לשכב עם החברה שלו על רקע שדות הכותנה הבוערים).
"טיול ליפו", שמזכיר ברעיון שלו את "דסוליישן רו" של דילן, הוא שיר סוריאליסטי ואמיתי כאחד, שמשופע בסיפורים ישראליים הכתובים בסלנג משעשע ("ראיתי שם חבר נשוי/ עובד על חתיכה/ האנשים האלה/ שמתחתנים כל פעם/ כמוני וכמוך/ טיפשים מטופשים"), ו"לילות שקטים" הגרובי הוא אחת הקלאסיקות הכי אנדר-רייטד של חנוך. "עיר זרה" ו"שעונים" הם באמת שירים עדינים ונוקבים על החיים בחברה מנוכרת, ו"בואי לרקוד" היא רצועה של וירטואוזיות עברית (בעזרתם של אריאל, רוטבליט ודורי בן זאב) המושרת על רוקנרול אקוסטי עשוי היטב, שמסיים את האלבום בחגיגה גדולה. אבל השיר הכי חשוב (ולאו דווקא היפה ביותר) הוא שיר הנושא, שכתוב במסורת לירית של שירה גבוהה, וכתוצאה מכך לעתים חוטא בשלוקיזם, אבל מהדהד מעל התקליט כמו מנטרה, בעיקר כי חנוך אינו שופט את מצב היות האדם לבדו, אלא משאיר את הסוף, כאמור, פתוח.

ציני מבלי לצרוח

"אדם בתוך עצמו" לא רק מחונן בשילוב בין שפה עשירה לטראש מילולי וסלנג, ובראייה מפוכחת של החיים, אלא במוזיקליות שלו, ואת כל אלו יש לזקוף גם לזכות החבורה שהקיפה את חנוך באותם הימים, שהגרעין שלה המשיך איתו עד לסיבוב ההופעות המשותף עם אריק איינשטיין ב-79' (אחדים מהם הלכו איתו גם הלאה). לפני כולם, לואי להב. בין 76' ל-82' (מ"סוף עונת התפוזים" של תמוז ועד "האשה שאיתי" של ברוזה), כשעוד ניחן במרץ אדיר, הוא הפיק כאן אלבומים, שבמבט רטרוספקטיבי קשה להאמין שנעשו פה. הם מרשימים עד היום בכל הקשור לאיכות הביצוע, למתח הפנימי, לדרייב, לבהירות ולעומק הצליל שלהם (אחר כך הסיפור פחות ברור).
הטכנאי טומי פרידמן, לו מקדיש חנוך את האלבום, הוא עוד דמות מפתח בהצלחת האלבום. המיקס של פרידמן, מי שהיה אחראי ל"צליל של אולפן טריטון" בסבנטיז (מהמיתוסים היותר מוצדקדים בתולדות הצליל הישראלי), חף מהתייפייפות יתר ובו בזמן מעביר חום רב. תצרפו אליהם את התופים המלטפים של אלון הלל, הבס המלודי של אוהד אינגר, גיטרת הג'אז-בלוז מלאת הדימיון של חיים קריו ונפלאות הפנדר רוהדס של אלונה טוראל, ותגלו הרכב מבצע פנטסטי, שניתן להתרשם ממנו גם באלבום ההופעה החיה בצוותא מ-78'. האלבום מועשר בכל כך הרבה משפטים מוזיקליים, אבל לא כופה את עצמו; הוא נשמע מינימליסטי, אבל למעשה הוא שופע צלילים שעוטפים את קולו של חנוך מבלי להפריע לו. וחנוך עצמו נשמע רגיש, אבל גם אסרטיבי וציני, מבלי לצרוח (את זה הוא עשה לפני ועוד יעשה בהמשך).
קשה לזהות השפעות ברורות מדי; הן לבטח נעות בין דילן לבין סטילי דן, בין פיוז'ן לג'וני מיטשל, אבל אין כאן נוכחות אב גדולה מדי (כמו נוכחותו של ספירגסטין ב"חתונה לבנה"). השירים מאוד ארוכים (ממוצע של שבע דקות לשיר) אבל הנגינה פשוט מרתקת. יש בהם שימוש מוגזם ב"נה נה נה נה" המיתולוגי, כי חנוך ולהב לא בורחים מהמנונים, אבל כל זה ממש לא חשוב כי "אדם בתוך עצמו" הוא אלבום של אדם בודד שמחפש חום ואהבה, אלבום חם על קור אנושי, ויותר מהכל, אלבום שלוקח רגעים קטנים, קריקטורות, אובססיות של החיים הישראליים והופך אותם לדימויים, לציורים מוזיקליים, למיתוסים. וגם כשנכנסים לעובי הקורה, הכל שם נותר די חכם.
הערה חשובה: ניתן היה לצפות שלרגל ההוצאה המחודשת, יעניקו חנוך, לואי להב, מיכאל תפוח, חברת התקליטים NMC, או כל אחד מהמעורבים באלבום פרטים שטרם התפרסמו בנוגע לעשייתו. אחרת – גם אם לוקחים את רצועת הבונוס בחשבון ואת האינטרס הכלכלי הלגיטימי - מה הערך המוסף של הוצאה מחודשת?