איך זה שכוכב אחד העז, ומת

בתחילת שבוע הבא יקרינו הסינמטקים בארץ את סרט התעודה המרגש "Laisse-Moi T’aimer" מייסודו של ארז לאופר, שעוסק בעלייתו ונפילתו של הזמר מייק ברנט. באמת שלא כדאי לכם לפספס אותו. זהו סרט על דמות זוהרת ומרוסקת מבפנים, על בדידותה וחוסר משמעותה של כוכבוּת הפופ, הצדדים המושחתים של השואוביז, חוסר מזל משווע, כסף גדול ותמימות מעוררת רחמים. באספקטים הצדדיים שלו זהו גם סרט על ישראל, על עולמם של בני הדור השני לפליטי השואה, הסגירות התרבותית שלנו למיטב כשרונותינו ועל הירארכיית הפופ הישראלית השנויה במחלוקת.
מייק ברנט (משה ברנד בלידתו), בן לניצולי שואה מחיפה, היה כוכב פופ בצרפת של תחילת שנות ה-70 ושם קץ לחייו בשיא תהילתו בשנת 75'. רבים יודעים זאת, אבל מעטים יודעים עד כמה הוא היה גדול שם; אנחנו לא באמת יודעים מה גרם לצרפתים להתאהב בו, עד כמה היה כריזמטי, מה היה סוד קסמו, עד כמה היה מוכשר כפרפורמר ומה גרם למותו. הסרט מנסה לפחות לענות על כל אלו. בישראל כמעט ולא עסקו בברנט; הוא אומנם כיכב פה ושם ב"להיטון", אבל נבלע בין גבעת התחמושת לבין סיפורי פוגי, בין חבורת לול לבין "צלילי העוד". עם זאת, הוא היה אחד מגדולי הפרשנים הווקאליים שפעלו כאן, ואני רציני עד הסוף. הוא שר אופרות סבון צרפתיות עשויות היטב (בתחילה מבלי לדעת מילה בצרפתית) והוא עשה את זה טוב, אפילו טוב מאוד, לרוב באופן מופתי יחסית לז'אנר. בצרפת הוא הוא היה מגה-סטאר, ובאמת שהיה לו פוטנציאל להיות מתחרה רציני לזמרי בלדות מצליחים כמו טום ג'ונס ואינגלברט המפרדינק, ואולי אף יותר.

מעריצים, נשים, התאבדות

לבמאי ארז לאופר יש ברזומה מספר לא מבוטל של סרטי תעודה. הוא אחראי, בין היתר, ל"סטארט-אפ דוט קום" ו"אדינבורו לא מחכה לי", אבל התמקד בעיקר בסרטי רוקומנטרי. בין היתר ביים את "כוכב אחד לבד" (שעסק בזמרת זהבה בן) ו"פנים אל מול פנים" (שעסק ביהודה פוליקר), לצד סרטים בינלאומיים שערך (ולעתים אף היה שותף בבימוי), כולל "Only the Strong Survive", סרט חדש על תולדות הריתם אנד בלוז האמריקני, "יומני וודסטוק", "ג'ימי הנדריקס בוודסטוק" ואחרים. לסרט על מייק ברנט ניגש כשהוא כבר מנוסה בז'אנר, והתוצאה בהתאם. לאופר מנסה לספר את סיפורו של ברנט בדומה לסיפור של סרט עלילתי – ללא קריינות ופרשנים, אלא בסיוע שימוש רב בארכיון (כולל השימוש בראיונות רדיו שמעולם לא שודרו), ראיונות ישירים עם מקורות ראשונים, תוך ניסיון לתפוס את ההתרחשויות הרגשיות בעזרת המצלמה. ואכן, הסרט על מייק ברנט אינו סרט תחקיר שמנסה להביא פרטים ועדויות שטרם נחשפו, הוא אפילו מותיר מספר שאלות מעניינות הנוגעות למותו של ברנט פתוחות (למשל, עד כמה היה מנהלו של מייק, סיימון וויינטרוב, מעורב במותו?), אבל הוא מנסה להציג את הרגישות מאחורי סיפורו של ברנט, לנסות להבין את דמותו, את עולמו התרבותי ואת התרסקותו הנפשית.
לאופר אומר כי התגובה הרגשית של הצופים לסרט חזקה מאוד: "מנהלת הסינמטק בראש פינה בכתה במהלך הסרט, כי אז (בשנות השבעים- א.ק.) אף אחד לא הסתכל על מייק, הוא לא היה קיים, אבל היום מתגעגעים אליו. בגלל זה הסרט הוא מעבר לסיפור של מייק, הוא סרט על תקופה שמייק הוא הייצוג שלה".

- איך הגעת למייק ברנט?

"הנושא הגיע אלי דרך בועז פייפר מ'בנות פסיה', שמעריץ את מייק. כאב לו ששום דבר לא נעשה עליו בארץ. לא ידעתי הרבה עליו, למעט העובדה שהיה זמר ישראלי שהצליח, ובגלל הרקע שלי בסרטים מוזיקליים, נתתי צ'אנס לעניין. גדלתי בשנות ה-70, וכשמייק נהרג אנחנו בכלל הקשבנו לדון מקלין וקרול קינג וכאלה, היינו פליטי שנות ה-60, הכי מתקדמים בינינו עברו לג'נסיס ופינק פלויד. לקח לי יומיים להיכנס לסיפור ונשאבתי לתוכו למשך שנתיים וחצי".

- עד כמה התחברת לדמותו תוך כדי עשיית הסרט?

"האמת היא שתהליך ההתחברות היה ממש מהיר. אני בראש ובראשונה קולנוען, ואני מחפש לעשות סרט טוב, שזה מעבר לסיפור. ראיתי שלושים שנות ארכיון וקצת קראתי, ובמהלך הסרט נסחפתי לזה יותר ויותר רגשית. גם בסרט עם זהבה בן, כשצילמתי אותה שרה את 'מה לך ילדה', ידעתי שיש את המג'יק הזה, וגם אצל מייק היה ככה. היתה סצינה שנתנה לי את הביטחון בסרט והיא קרתה בשלב מוקדם בבר של פיטר, שקיים ברחוב בו גר מייק בחיפה. לא תמיד קל להגיע לרמות אמוציונליות חזקות, אבל הנוכחות של חברתו, שרה איצקוביץ', וכל מה שקורה בין הנוכחים בסצינה עשתה את זה. הסצינה של ה'בר' היא סצינה של מג'יק כי הם בטוחים שהם יודעים מה קרה לו. בשלב הזה היה לי ביטחון בסרט וכל הנסיעות לצרפת רק הוסיפו. מה גם שמאוד נהנינו" (צוחק).

- נדמה היה שהחבורה הצרפתית שסבבה את מייק השתוקקה לשוחח איתכם.

"פאקו, המתופף, ובאנו, שומר הראש, כאילו חיכו לנו שנגיע אליהם. רמת הרגש והאהבה שגילינו אצלם היתה מדהימה והם עטפו אותנו בה. הרמה האמוציונלית היתה גבוהה. הם ממש העריצו אותו".

- הרגשת שנעשה למייק עוול בארץ?

"היינו חברה מילטרסיטית ומאוד הומוגנית, והוא שר סן-רמו במועדונים ובלובי-בר של בתי מלון. הוא היה אפילו יותר מוקצה מרוקנרול. הוא היה בדרגה שלישית. אבל אני לא מרגיש חוסר צדק ועוול היסטורי, כי אני חושב שזה נכנס בקונטקסט חברתי רחב יותר; חוסר הצדק עלה במערכת הכוכבות של השואוביזנס. לי היתה תחושה שאם הוא היה ממשיך לחיות, הוא היה נוסע לארה"ב. היו לו את היכולות להמשיך הלאה, הוא באמת היה בדרך לשם ולי יש תחושה שהוא דווקא בא מהמוזיקה האמריקנית. בגלל זה סיימתי את הסרט עם "Summer Time", זה הדבר הקטן שלי, שאני אומר שמשם הוא בא מוזיקלית, מהבלוז ומארת'ה פרנקלין; אנחנו נותנים בסרט הרבה מקום לשורשים שלו".

- איך אתה מסביר את ההתאהבות המפעימה של הצרפתים בו?

"אחת התגובות היתה שמשהו בדמות שלו, בלוק שלו, ביופי, היה ממש כובש. אנשים שנכבשים דרך הסרט בדמות של מייק מבינים למה הוא כבש לפני 25 שנה. אתה מבין שזו הצורה שהוא כבש את הצרפתים. מבחינה קולנועית, הדבר הכי קשה זה ליצור דמות שהיא לא בחיים. והישגנו את זה גם דרך קטעי ארכיון. למשל, ראיון הרדיו מבית החולים לאחר ניסיון ההתאבדות הראשון ניתן לנו על-ידי (שדרנית הרדיו) מוניק לה מרסי, היא זו שדחפה אותו בהתחלה והשיגה את הראיון, שבו הוא אומר שהוא לא ינסה שוב להתאבד".

- כולם שמרו על המזכרות ממנו.

"הוא הצטלם באלפי תמונות, די הרבה, והוא התאבד כך שכולם שמרו על זה כי ב-75' הוא היה ממש גדול".

- יש תחושה בסרט שאתם לא מנסים לרדת לעומק המסתורין שעטף את מותו.

"לא ניסינו למכור פה משהו שלא קיים. אני לא רואה את עצמי שמי שתפקידו לענות על שאלון, או שעשיתי תחקיר משטרתי שיענה על כל השאלות".

- מה מעמדו של מייק בצרפת כיום?

"טוענים שיש לו את מועדון המעריצים הפעיל ביותר".

- לא היה קשה לצלם בצרפת?

"אני מדבר צרפתית אבל לא מספיק טוב, כך שעבדתי עם בת דודתי הצרפתייה קארין אטיאס. היא ניהלה את הראיונות בצרפתית וישבה איתי בחדר עריכה. אני לא חושב שיצא סרט צרפתי, כי יש בו משהו מאוד ישראלי. אם כי הרעיון שלי היה שכדי שהסרט יעבוד צריך לייעד אותו לבחור מפינלנד, גם הוא צריך להבין את זה".

- איך התחקיתם אחר עשרות, אם לא מאות, הנשים שהיו עמו?

"יש לנו תלונות ממאות נשים על כך שלא צילמנו אותן, אבל באיזשהו שלב חשבנו שקרלוס (ורטאן – מי שגילה את מייק, יחד עם כוכבת הפופ הצרפתייה סילבי ורטאן, במועדון לילה בטהראן - א.ק) נותן את הסיפור".

- היה מעניין לשמוע את סילבי ורטאן מדברת עליו. אחרי הכל, כך לפי השמועות, גם דרך מיטתה הוא הגיע לפריז.

"לצערי היא לא רצתה לעשות ברייק מהסקי שלה".

- היה למייק סיכוי להינצל? נאמר עם קצת יותר חום אנושי מהסביבה הקרובה?

"אני חושב שהזעקה לעזרה היתה ברורה והם לא רצו לקרוא את זה. המשפחה בארץ זה רק אלמנט אחד. התאומים, למשל, אלו שניהלו את הופעותיו, אומרים שהם היו בני 26 ולא היתה להם ממש פרספקטיבה. גם השומר שלו, באנו, אומר שזו היתה מכונת כסף, ברנט הגיע מבית החולים ישר לאולפן ההקלטות. אני חושב שמכל הפרטים בסרט נוצר הרושם שאפשר היה אחרת".

בחודש בדצמבר (החל מיום ראשון הקרוב ובזמנים שונים) יוקרן "Laisse-Moi T’aimer" בראש פינה, חיפה, ירושלים, תל-אביב. בחיפה, העיר בה גדל מייק ברנט, זה יהיה 'סרט החודש'.