כל חטאי התקשורת

טענה הנשמעת לעתים קרובות, בעיקר בחוגי השמאל, קובעת שבתקופת כהונתו של אריאל שרון כראש ממשלה התקשורת פנתה ימינה והתגייסה למען מלחמתו בפלשתינאים. האומנם?
גם אם זה היה המצב, ניתן היה לראות בכך תגובה טבעית של עם נורמלי הנלחם על קיומו. קל וחומר כאשר אין אלה פני הדברים. בפועל, התקשורת הישראלית – ובעיקר ה"ממלכתית" – עוסקת יותר בקביעה/הכתבה של סדר היום ופחות בדיווח על הדעות הרווחות בציבור הישראלי, במיוחד כאשר אלה אינן תואמות את הדעות הפוליטיות הרווחות ברשות השידור "הממלכתית". דוגמאות אינן חסרות:
נקיטת עמדה בין אישים: כאשר הושמעו טענות ממחנה נתניהו כאילו התקשורת התגייסה למען שרון ונגד נתניהו, התגוננה אילה חסון, כתבת הטלוויזיה "הממלכתית", והמחישה את דבריה באמצעות הטענה המדהימה ש.... התקשורת תמכה בחיים רמון בבחירות בעבודה, ואף-על-פי-כן ניצח מצנע. מבלי משים הודתה הכתבת בנקיטת עמדה בהתמודדות ביניהם.
נקיטת עמדה בין דעות: עובדת הרדיו "הממלכתי", דליה יאירי, השתתפה לאחרונה, יחד עם כמה מחבריה, בחטיפת מיקרופון ציבורי מידיו של מראיין אורח בקול ישראל, אורי דן, מכיוון שזה נוהג להביע דעות חריגות בהשוואה לאלו של מרבית המראיינים האורחים ברדיו. בלשון פחות נקיה קוראים לכך סתימת פיות. אותה מגישה, ובמידה רבה גם כמה מחברותיה ברדיו "הממלכתי" מגויסות כבר זמן רב למען גדר ההפרדה החד-צדדית ונותנות עדיפות עצומה וחד-צדדית לשיווק מקסם שווא זה כפתרון לטרור. כמעט כל פיגוע בתחומי "הקו הירוק" משמש עילה לתשדיר שירות נוסף למען עגל הזהב התורן – הגדר. התוצאה: שוב ושוב מוזמנים חיים רמון, דני רוטשילד, ויתר התומכים בגדר לאורך "הקו הירוק", כדי להציג את משנתם, תוך הסוואת מרכיב הטרנספר של יהודים הכרוך בכך. לדעה האחרת, הגורסת שהגידור צריך להתבצע סביב מוקדי הטרור (ג'נין, שכם, קלקיליה, וכו'), ולא סביב ערי קורבנותיו (בית-שאן, חדרה, כפר-סבא, וכו'), כמעט שלא ניתן לבוא לידי ביטוי.
שימוש מגמתי במושגים חד-צדדיים: למשל: השימוש במושג היומרני "תהליך השלום" במקום במושג הנייטרלי "התהליך המדיני" מציג כל מי שמתנגד לתהליך כמחרחר מלחמה; הצמדת התואר "קיצוני" רק לקצה הימני של הסקלה הפוליטית, אך לא לקצה השמאלי; הצגת "האופק המדיני" – לערבים – כפתרון האפשרי היחיד למשבר הכלכלי, תוך התעלמות מכך שרבים וטובים רואים בהכרעת המלחמה את התנאי להתאוששות הכלכלה; השימוש העקשני במושגים הפוליטיים "גדה", "שטחים" ואפילו "שטחים כבושים", במקום בשמות הגיאוגרפיים-היסטוריים יהודה ושומרון, אשר קיימים כבר 3000 שנה ולפיכך הם אלה שנטולים משמעות פוליטית; ועוד.
ראיונות עם רוצחים: מנהג פסול נוסף הרווח בתקשורת הישראלית – בזמן מלחמה! – הוא הלהיטות לראיין רוצחים: ערפאת, יאסין, ברגותי, וחבריהם לטרור. הנימוק הוא "הערך התקשורתי" של ראיונות אלה. האם התקשורת האמריקאית מחזרת אחרי בין-לאדן כדי לראיין אותו, כפי שעושה התקשורת הישראלית כלפי רוצחינו? האם אושרת קוטלר היתה עוטה מלבושים כה שחורים וצנועים לצורך ראיון עם הרוצח בשם הדת – אחמד יאסין – לו היתה מראיינת איש דת יהודי? האם רק לראיון עם רוצח פלשתינאי מתועב יש ערך תקשורתי, ואילו לראיון עם רוצח יהודי מתועב – יגאל עמיר, למשל – אין ערך כזה? יש לזכור כי רוצח הוא רוצח הוא רוצח, והוא ראוי למאסר או לסיכול ממוקד, ולא לראיון ממוקד.
הזמנת מומחים לתקשורת: כאשר יש צורך להביא מומחה מהאקדמיה לענייני תקשורת, האורח הנצחי הוא פרופ' גבי ויימן. מדוע מתעלמת התקשורת ממומחים אחרים, כמו למשל פרופ' אלי פולק, יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת? לאלוהי התקשורת פתרונים.
תביעה לוועדת חקירה: התקשורת הישראלית קולנית מאד כאשר צצים נושאים הנראים לה כליקוי מערכתי וממהרת לתבוע ועדת חקירה, גם אם מדובר במקרים שבהם מספר הקורבנות מצומצם יחסית (אירועי אוקטובר 2000, קריסת אולמי "ורסאי") וגם כאשר מדובר בטבח מוסלמים בידי נוצרים בלבנון (סברה ושתילה). לעומת זאת שתיקתה רועמת בכל הקשור בהקמת ועדת חקירה ממלכתית בעניין גדול המחדלים במדינת ישראל, מחדל אוסלו, עד כדי השתקה והעלמה של הקולות המתרבים התובעים ועדה כזו.
האם התקשורת הישראלית ממלאת את ייעודה הממלכתי או את ייעודה שלה? האם הציבור הישראלי אינו נתון לשטיפת מוח מתמדת מצד המתקרנפים למען מולך "השלום"?