קללת המרכז

הפריימריס שנערכו השבוע בליכוד קבעו סופית: בכנסת הבאה לא יהיה חבר אף אחד ממפלגת המרכז. והנה הפירוט: יצחק מרדכי פרש מהפוליטיקה בעקבות המשפט, אמנון שחק עבר לעסקים, דן מרידור בחר לא לרוץ לכנסת, רוני מילוא, נחמה רונן ויחיאל לסרי נבחרו למקומות לא ריאלים בפריימריס של הליכוד, דליה רבין פילוסוף ואורי סביר עברו לפעילות ציבורית מחוץ לכנסת. השריד היחד שנשאר הוא דוד מגן, שירוץ לכנסת ללא סיכוי, תחת השם "המרכז".

מי יוביל?

בראשית היה רוני מילוא, שבינואר 98' הודיע על כוונתו להקים רשימת מרכז חדשה, שמה בישראל “עתיד". אחר כך היו אמנון ליפקין-שחק, "הבשר הטרי" מהרמטכ"לות, ודן מרידור, מאוכזב ליכוד, שהקימו מפלגה משלהם, ונאבקו זה בזה על ההובלה, עד שליפקין-שחק ניצח ומרידור ויתר. זמן קצר לאחר מכן הצטרף מילוא לשחק, ומרידור נאלץ להסתפק במקום השלישי ברשימה המאוחדת. או אז הוצנח לראש הרשימה גנרל נוסף, יצחק מרדכי, ודחק לאחור את שלושת חבריו. מרדכי, שרכב באותה שעה על גלי האהדה שרחשו לו מתנגדי נתניהו, שוגר למרוץ לראשות הממשלה והזמין את בנימין נתניהו להסתכל לו בעיניים, בעימות פומבי אצל ניסים משעל. מפלגת המרכז יצאה לדרך.
"הרעיון היה ליצור גוש מרכזי", מספרת ל-ynet דליה רבין-פילוסוף, חברת המפלגה לשעבר, "גוש שישבור את השוויון שהצטייר אז בין ימין ושמאל, עם יתרון קל לימין, ויעביר למרכז אנשים שלא רצו להיות בליכוד. אחרי הבחירות היינו אמורים להצטרף למפלגת העבודה ולעשות שלום. לנגד עינינו עמד בנימין נתניהו, ולדעתי בסופו של דבר עזרנו בהפלתו".
אחרי מרדכי הצטרפו למפלגת המרכז רבין-פילוסוף ונחמה רונן, שערקו ממפלגת העבודה, דוד מגן מגשר, אורי סביר, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, וד"ר יחיאל לסרי, איש ליכוד, שקיבל את המקום התשיעי ברשימת מפלגת המרכז.

התקווה

רבות דובר על התקווה החדשה שטמנה בחובה מפלגת המרכז, שחבריה קיוו כי תהפוך לכוח עולה במפה הפוליטית ותשים קץ לסחטנות החרדית ולמלחמות הימין והשמאל. במערכת הבחירות לראשות הממשלה בשנת 99' הצליח מרדכי לטעת תקווה בלב תומכיו, כי אכן יצליח להטות את הכף לטובת ברק, ולסייע לו להפיל את נתניהו.
"עיקר האפקט הפסיכולוגי של מפלגת המרכז", מסבירה רבין-פילוסוף, "היה שבירת ההצבעה המסורתית של מצביעי ימין, שלא יכלו לראות עצמם עושים את כל הדרך מהליכוד לעבודה. אז בשלב הראשון הם עברו למרכז, ואז ההצבעה לאהוד ברק הפכה פחות טראומטית. זה התבטא גם בתוצאות - הרבה אנשים הצביעו ברק, כי הם לא רצו את נתניהו, אבל בפתק של המפלגה הם שמו ליכוד. ככה שבסופו של דבר הפער בין ברק לביבי היה עצום, אבל הפער בין העבודה לליכוד לא היה דרסטי".
התקווה הסתברה כקצרת מועד, וכבר לפני הבחירות החלה הצלילה של מרדכי בסקרים, כשהוא גורר אתו את המפלגה כולה. היחסים בין ארבעת המובילים במפלגה הפכו עכורים. "זה לא הצליח כי גם הרעיונות הכי יפים וטובים צריכים אנשים שיממשו אותם", מפרש יחיאל לסרי, "אבל האנשים לא הסתדרו ביניהם מבחינה אישית. לא היו חילוקי דעות אידיאולוגיים, זה אפילו לא הגיע לשלב הזה. המחלוקות האישיות נתגלעו מייד עם שלב ההחלטה על הובלת המפלגה. בנוסף, היה ויכוח על מה שנקרא 'האווירה': רוני מילוא רצה ליברליות, איציק מרדכי רצה יותר מסורת".
יום לפני הבחירות הסכים מרדכי להסיר את מועמדותו לראשות הממשלה. ששה מנדטים קיבלה מפלגת המרכז בבחירות ההן - ששה מנדטים שהספיקו כדי להפיל את נתניהו, אבל לא הצילו את המפלגה.
"היו שם הרבה מאד אנשים טובים וערכיים", משחזרת נחמה רונן, "אבל לא היה מנהיג אחד שהלכו אחריו. לא נבנה כוח פוליטי נכון, שמוביל אותו אדם אחד, לא הייתה היררכיה ברורה. המכשול השני היה המסרים המטושטשים. הכל היה מאוד מעורפל, הכל התאים לכל מי שרצה לשמוע ולהבין - כולל אנשים שדיברו בכמה שפות ובכמה קולות. איציק מרדכי הלך בזמנו לרב עובדיה יוסף, בואכה נשיקת הזקן המפורסמת, ורוני מילוא ואחרים טענו שהמפלגה צריכה להוביל קו חילוני. היו הרבה אנשים שונים, שהייתה להם כביכול מטרה משותפת, אבל לא היה דבק שיחבר אותם יחד".

ההתפרקות

ששת המנדטים סיפקו לחברי המרכז תפקידים בינוניים בכנסת. אבל מכת הברק הגיעה בחודש מרס 2000, כשאת המפלגה והמערכת הפוליטית טלטלה פרשת מרדכי, שנחשד בביצוע מעשים מגונים והתפטר מייד מתפקידיו הפוליטיים. הדעיכה האיטית נמשכה, כשחברי המפלגה מפגינים חוסר רצון בולט בהמשך דרכה.
במרס 2001, עשרה חודשים אחרי הבחירות, הכריזו חברי המפלגה על פירוקה, בעיקר בלחצם של ליפקין-שחק ואורי סביר, שהודיעו על פרישתם מהחיים הפוליטיים. רבין-פילוסוף ניצלה את הפרצה וחזרה לשורות מפלגת העבודה, כשהיא גוררת עמה את המנדט הששי. כשנה וחצי מאוחר יותר תפרוש מהחיים הפוליטיים. "אני לא מצטערת על ההחלטה להצטרף למפלגת המרכז", היא אומרת היום. "נכנסתי לכנסת בסופו של דבר, ומאוד נהניתי מהעבודה שעשיתי בה. כשהמפלגה התפרקה כמו שהיא התפרקה, נותרה בידי הברירה להפוך לסיעת יחיד או לחזור לעבודה, כי הפנים שהיא לבשה אחרי הפרישה של אורי ואמנון, לא בדיוק התיישבו עם העמדות שלי. האנשים שנשארו שם הם לא אנשים שהייתי מחוברת אליהם מבחינה אישית, המפלגה הייתה מבוססת כולה על אנשי ליכוד, ובסופו של דבר המקום הטבעי שלי אכן היה מפלגת העבודה".
באוגוסט 2001 חברה מפלגת המרכז (ממנה נותרו מרידור, מילוא, רונן, מגן ולסרי) לממשלת שרון.

היכן הם היום?

רוב פליטי מפלגת המרכז לא יצאו נשכרים מהרפתקת בחירות 99', ורובם, למעט רבין-פילוסוף, התקשו ועדיין מתקשים למצוא את מקומם.
בשבוע האחרון התמודדו נחמה רונן, רוני מילוא ויחיאל לסרי בפריימריס בליכוד, אבל לא הצליחו להיבחר למקומות ריאליים ברשימה. "לא רצינו לתת לטרמפיסטים להיות ח"כים על חשבון אנשי ליכוד נאמנים", הסביר אחד מחברי הליכוד. מרידור הודיע השבוע כי הוא פורש מהפוליטיקה, אבל יתמוך בליכוד. ראש הממשלה שרון הבין שמרידור אינו בשל לחזרה שלמה לליכוד, והציע לו להכין את המצע המדיני של הממשלה הבאה. מרידור נעתר.
"כל חברי המפלגה, מהראשון ועד האחרון", אומר מקורב למפלגה, "היו על מנגנוני חיסול עצמיים. שחק וסביר התעייפו תוך שנה מהפוליטיקה והלכו לעסקים, דליה רבין טיילה לעבודה ופרשה, שלא לדבר על מרדכי. מרידור הבין את העסק, היות שהוא יותר חכם מכולם, ואפילו לא נתן לחברים בליכוד את התענוג לחסל אותו בפריימריס, אבל מילוא ולסרי ונחמה רונן חזרו לליכוד - כי יש רשימה של 40 מנדטים. אבל מרכז הליכוד הפך אותם לשק חבטות, כי גם ככה צפוף, אז הם באים לקחת?".
במקביל דווח כי ח"כ דוד מגן מתעקש, למרות גוויעת מפלגת המרכז, לנסות ולרוץ בשמה עם רשימה חדשה שגיבש. "דוד מגן נשאר היחידי עם השלד והשלט של הסיעה בכנסת", ממשיך המקורב, "עם 5 מיליון שקל מימון מפלגות, הוא רכש מבוקש בגלל הכסף שהוא מביא אתו. אם הוא יותר חכם - הוא לא יילך עם מישהו אחר ויביא לו את הכסף, אלא יבלה אתו עכשיו חודשיים בנעימים, והמשחק האגו-מניאקי יקבל תאוצה".

הלקח?

"אני חזרתי לליכוד וכנראה ששם אשאר", אומר לסרי. "נפגעתי מהרומן עם מפלגת המרכז, כולנו נפגענו, זאת הסיבה שאיש מאתנו לא נבחר, אבל לפחות את הלקח לומדים".
נחמה רונן, שלפי שמועות שקלה מעבר למפלגת הירוקים, אומרת לאחר התבוסה בליכוד כי תשקול פרישה מהפוליטיקה, אבל בכל מקרה תמשיך לעסוק בנושא איכות הסביבה הקרוב ללבה. "אני הולכת להמשיך בעשייה ציבורית בתחום איכות הסביבה", היא אומרת. "זה מה שעשיתי גם לפני הכנסת, ואני חושבת שזה נושא שאפשר לקדם אותו גם מחוצה לה".
"מה שברור הוא, שקשה בישראל להעביר מפלגה חדשה שאינה סקטוריאלית או בנויה חד משמעית על נושא", מפרשת דליה רבין-פילוסוף את לקחי מפלגת המרכז, "מפלגה שבאה להוות בית לאנשים מכל השכבות. במקרה שלנו סיפור ד"ש חזר על עצמו, אבל בהצלחה קטנה הרבה יותר".
"הדבר היחיד שאני יכול לומר", אומר חגי מירום, לשעבר מקום 10 ברשימת המפלגה, היום חבר חדש במרצ, "הוא שאני מצר על הטיול הלא מוצלח שעשיתי, ועל החרפה שהמהלך הזה המיט על כל מי שהיה שותף לו. כי היה שם חלום יפה על אפשרות להקים כוח מרכזי בפוליטיקה הישראלית, שהפך לסערת יצרים ותלאות וחוסר פרגון אחד גדול. הרעיון הזה החזיק את לבבות הציבור על פי סקרים שהיו באותה התקופה, אבל זה נחרב ברגע שהחברים התחילו לתקוע סכינים אחד בשני. דן שנא את רוני, ורוני שנא את דן, ודן תיעב את ליפקין-שחק וכן הלאה. אנשים דיברו על פוליטיקה נקייה, ויצרו זילות. אם הבחירות היו שבוע מאוחר יותר, זה לא היה אפילו 6 מנדטים, זה היה נגמר עוד לפני שזה התחיל".
ומה עם השריד האחרון? ח"כ דוד מגן, שהגיש למרות הכל את רשימת "המרכז" לוועדת הבחירות המרכזית (באותיות "פה"), סירב להגיב לכתבה.