שני הצריחים: המלחמה מתחילה
שמעון אדף סבור שמדובר בסרט ענק. נועה מנהיים לא סבלה אותו. איפה אתם?
| בעד / שמעון אדף |  | נגד / נועה מנהיים | | | | |
עיקר הצלחתו של ג'קסון נובעת משתי הבנות בסיסיות: הוא מבין ש"שר הטבעות" היא יצירה עם תפיסת עולם שלמה, מדוקדקת, מדויקת עד לאחרון הפרטים שלה; והוא מבין מה פירוש הדבר ליצור מקבילה קולנועית לאפוס. לא הפקת ענק. אפוס. יצירה שבה רעיונות ומוטיבים חשובים לא פחות מאשר עלילה ודמויות, שבה לפעמים הדמויות והעלילה הם בחלקם מימוש של תכנים מופשטים כמו גורל, חסד, אמונה.
ההבנה הראשונה יוצרת את מה שהיה בגדר חשד ב"אחוות הטבעת" ובגדר עובדה מוצקה מן התמונה הפותחת את "שני הצריחים" - חזון קולנועי עוצר נשימה, שכל פרט בו מחושב, שכל זיז בו הוא תוצאה של תפיסה אסתטית מעמיקה וגורפת, ששום קו בה לא נראה אקראי או מלאכותי, אלא התעצב לאורך היסטוריה פרטית ובעמל לא קטן.
כשפרודו נהיה גולום
די להשוות את "שני הצריחים" ל"הארי פוטר וחדר הסודות" כדי להבין את גודל ההישג שנראה כה טבעי על המסך. טכנולוגיה זהה, תקציבים דומים. אולם איזה פער בכישרון. העיבוד של פוטר טכני לחלוטין ונעשה במקוטע, סצינה אחר סצינה, ללא שמץ של תפיסה אמנותית כוללת. וקסם, כמו נשמה, אינו נובע מסידור של איברי גוף זה לצד זה, הוא האצלה ממקור עליון, במקרה הזה, מן התפיסה הרב מימדית של ג'קסון שמשקפת היטב את התפיסה הרב מימדית של טולקין עצמו. מה שמוביל להבנה השניה של ג'קסון.
אצל טולקין הטבעת היא הרבה יותר מאשר אביזר קסום המניע את שרשרת האירועים, כפי שקורה לעתים קרובות מדי אצל חקיינים שלו. הטבעת היא גילומו הממשי של הכוח המוחלט. התשוקה אל הכוח הזה, הייסורים שהתשוקה יוצרת הם רעיון שמתגלגל מקצה אחד של שר הטבעות אל קצהו. טולקין בוחן אותו מכל זוית אפשרית, כמו גם את הסוגיה איך ייתכן החסד במציאות שהתשוקה לכוח חורצת את גורלם של יחידים וגזעים. הרבדים הללו, העמוקים יותר מרובד העלילה וחשובים ממנו לא פחות, אינם חומקים מג'קסון. בעיבוד שלו חלק גדול מן ההכרעות הקולנועיות - ויזואליות ותסריטאיות - נעשות בעקבות הטיפול באותם רבדים. ב"שני הצריחים" העניין בולט מאוד בדמותו של גולום. דמותו הקולנועית היא בלתי נשכחת. ניתן לומר שהוא ופרודו הם הדמויות החשובות ביותר ב"שני הצריחים" בגרסתו של ג'קסון. גולום הקולנועי הוא העצמה של גולום הספרותי. כפילות האישיות המאפיינת את גולום, נער נפחד ודחוי ורוצח מטורף, זוכה אצל ג'קסון לטיפול נרחב ומופתי, ונעשה לכלי שמגלם בתוכו את המהלך המלא של היצירה.
ב"הוביט", כזכור, בילבו באגינס נמלט מן האורקים לאחר שאיבד את בני לוויתו הגמדים ונקלע למערה חשוכה, שם יושב גולום, לוחש לעצמו וזומם לאכול אותו. בגישושיו בחושך מוצא בילבו את הטבעת שעד אז הייתה רכושו של גולום. כאשר הוא נמלט מזרועותיו הדביקות, יש לו ההזדמנות להרוג אותו, אולם הוא חס על חייו. מעשה החסד הזה, הראשון בתולדותיה של הטבעת, יוכיח את עצמו.
כבר ב"אחוות הטבעת" הוצבו הצירים העיקריים של העיבוד הקולנועי – נאמנות ובגידה, גורל ובחירה, ייאוש ותקווה. רגע החסד בליבו של התוהו, כשפרודו באגינס, נושא הטבעת, יעמוד על פי הר האבדון, כשגולום בעקבותיו, יזוקק מן ההצטלבות של שלושת הצירים שכבר מבצבצים בקונפליקט הקורע את גולום לגזרים. ג'קסון מטפח את הצירים הללו בקפידה ובחכמה גדולה ב"שני הצריחים" - לא רק על ידי פירוט הכאבים הנוראיים הנעוצים בעצם קיומו של גולום, נושאה של הטבעת לזמן קצוב, אלא גם בדמיון בינו ובין פרודו שהוא בונה בהדרגה, בצורה פיסית ודרך הכוחות המעצבים את המאבקים והקונפליקטים של דמויות אחרות, שממלאים, אגב, חלק גדול ונכבד של הסרט. הדמיון הזה, בגילום הטהור שלו, יהפוך את רגע החסד הגדול של הטרילוגיה לרגע טרגי במיוחד. יהיה מי שיגיד שמוגזם לבנות קליימקס, אנושי ועצום ככל שיהיה, לאורך סרט שלם, אבל ל"שני הצריחים" יש כל כך הרבה עוד מה להציע, עולם שלם, מרהיב ביופיו, שלוש שעות של קסם מחשמל.
עכשיו לעניין עצמו. "שר הטבעות: שני הצריחים" הוא לא סרט רע מהסיבה הפשוטה שהוא לא סרט. מדובר יותר באוסף מרהיב עין של נופים, סצינות קרב מרשימות ואפקטים ויזואליים שיותירו אתכם פעורי פה ועצורי נשימה, אבל סרט זה לא. זה לא סרט כי אין בו אפילו שורת טקסט אחת שראויה הייתה להיאמר, אין בו סיפור ואין בו, מלבד יוצא דופן אחד שמייד נגיע אליו, אפילו לא דמות אחת ויחידה. לטובת מי שהצטרפו אלינו זה עתה, הצליחו להתחמק מהתקצירים ולא קראו את הספר נסביר שהסרט אמור לעסוק בהמשך עלילותיה של אחוות הטבעת במסעה אל עבר המלחמה האולטימטיבית בין הטוב לרע. גיבורינו העשויים ללא חת פוגשים בסרט זה כמה דמויות משנה משוחקות היטב (בראד דוריף המצויין בתפקיד גרימא לשון כחש, עוזרו הבוגדני של המלך תאודן) וכמה אנמיות לחלוטין (כמו מירנדה אוטו בתפקיד איווין או דיויד וינהם בתפקיד פארמיר), וחווים הרפתקאות מסמרות שער וסטיות מסמרות שער לא פחות מעלילת הספר.
מנת יתר של נוגדי צרבת
אה, אתם אומרים בלבכם, הפנאטית הזו לא מוכנה שמישהו יגע בטולקין. אז זהו, שלא. הבעיה עם התוספות שצוות התסריטאים של ג'קסון הוסיף לעלילה המקורית היא לא עצם קיומן, אלא האווילות המוחלטת שלהן שדומה כי נועדה רק כדי לספק חשיפה שלא מן המניין לקייט בלאנשט, ליב טיילור והוגו ווינביג. מה לעשות, חוזה זה חוזה. אז נכון, ניו זילנד נשארה יפיפייה כשהייתה, גם ליב טיילור (כפי שמתעקשים לציין כמה מידידי הזכרים) נשארה יפיפייה כשהייתה, אליג'ה ווד הצליח לעבוד קצת על טכניקות המשחק שלו ולהוסיף גלגול מרשים לפעירת העיניים הדהומה שלו מהסרט הקודם, אבל אלו רוב החדשות הטובות. מלחמת העולם המדהימה שג'קסון מצליח להעלות על הבד ב"שני הצריחים" היא אכן כזו. הוא הצליח להמחיז, לתזמן ולתסרט עד דק את איוריהם של אלן לי וג'ון האו ולהפיח בהם תנועה מרשימה וסוחפת שיכולה לרגעים להשכיח מכם שאתם לא צופים בסרט. כי בסרט צריך שיהיו עוד דברים. משחק טוב ואמין הוא אחד מהם. רגש הוא גם מצרך מומלץ, שלא לדבר על דיאלוגים שניתן להקשיב להם בלי מנת יתר של נוגדי צרבת. את אף אחד מהם לא תפגשו ב"שר הטבעות-שני הצריחים".
עם יוצא דופן אחד. יש שחקן נפלא אחד בסרט. אני לא מתכוונת לאיאן מק'קלן, שתפקידו, כמו גם שערותיו, גוהץ עד מוות, או לכריסטופר לי, שמופיע לכמה דקות מביכות בלבד. השחקן המדובר הזה אפילו לא אנושי. הוא עשוי כולו, מכף רגל ועד ראש, ובסיוע דיבובו המופתי של אנדי סירקיס, מאנימציית מחשב משובחת להפליא. הדמות היחידה בסרט הגדוש הזה שמצליחה לעורר אמפתיה, התלהבות, התרגשות והערצה היא דמותו של היצור השלוד, המטורף למחצה והמפוקסל בתכלית, גולום. כמה עצוב שבסרט שמדגיש עד זרא את דעותיו האנטי טכנולוגיות של טולקין קשישא וחוזר שוב שוב על המנטרה תעוש - רע, עצים - טוב, השחקן היחיד ששווה משהו הוא יציר מחשב מושלם.
