"אני מאוד נהנה" (עוזי וייל)

עוזי וייל, האיש שכתב שנים את "השער האחורי", טור הומוריסטי שפורסם ב"העיר", הולך לטלוויזיה. הוא כבר היה שם, ככותב, אבל זו הפעם הראשונה שתכנית שלמה מוטלת על כתפיו. עד כמה ששמונה דקות יכולות להיות מוגדרות "תכנית". "זה מין פורמט מאוד מוזר שנוצר בגלל הזדמנות שהייתה בערוץ 1 – חור של שמונה דקות שהיה חסר להם", מספר וייל. "אבל גם 'השער האחורי' נוצר ככה, אף אחד לא המציא אותו. הדברים הכי יפים נוצרים מ'תשמע, אם אתה רוצה, אז אפשר ככה' – 'אה, אוקי. בסדר'. הדברים הכי טובים נוצרים מהאילוצים האלה. זה משהו מאוד ביזארי שנוצר ואני מאוד נהנה מזה".

- מה יהיה שם?

"תהיה תכנית של שמונה דקות עם מערכונים מאוד קצרים והמון דמויות, בערך עשרים. מחציתן הופיעו ב'שער האחורי'. לא כל הדמויות יהיו בכל תכנית, ויהיו דמויות שיתפתחו ותהיה להן עלילה, ויש אחרות שרק באות, אומרות משהו ונעלמות. יש גם עבודה מוזיקלית שאני מאוד אוהב - זו הסוכרייה של העניין - שאני עושה יחד עם יוסי בבליקי. כל פרק נגמר בקליפ של אחת הדמויות – לפעמים עם מוזיקה חדשה, לפעמים עם מוזיקה מעובדת. קצת כמו חזרה לסרטים אילמים. יש מוזיקה מאוד יפה ומישהו עושה משהו מצחיק - זה נותן זוויות אחרות, קצת יותר עצוב, קצת יותר נוגע ללב. יוסי עושה שם עבודה מדהימה".

- זו סאטירה פוליטית? חברתית? הומור נטו?

"זו לא סאטירה במובן של שי ודרור, שזה גם פחות מעניין אותי וגם לא רלוונטי בתקופת הבחירות. זה יותר סוג של התבוננות אנושית, אני חושב".

- אתה מגדיר את עצמך ככותב? קומיקאי? סאטיריקן?

"אני לא ממש איש סאטירה, אני בעיקר כותב. חיי פחות או יותר מתחלקים לשניים: ההומור הוא דבר אחד, הכתיבה הרצינית זה דבר אחר. זה איכשהו לפעמים משתלב, לפעמים לא. מדובר בשתי חוויות אחרות לחלוטין שמדברות למקום שונה במוח. ההומור מדבר לקליפה החיצונית של המוח – הדברים שמדגדגים ואתה רוצה לגרד, זו השתטות קלה או כבדה. אם ההומור הוא להגיד 'מה לא', אז הכתיבה הרצינית היא להגיד 'מה כן'. זה דורש זווית נפשית אחרת לגמרי. את שניהם אני אוהב, אבל אחד משלם את החשבונות ואחד לא. נחש איזה".

- למה החלטת לעבור מהדפוס לטלוויזיה?

"אני מאוד אוהב טלוויזיה טובה, אין הרבה כזאת, אבל אני חושב שזה מדיום נפלא שנכנס לבתים של אנשים ויכול לגעת להם ישר בלב בלי שהם שמים לב. זה מגיע לבתים של אנשים שבאופן טבעי הם לא הקהל שלך בכלל. ב'שער האחורי' מי שאהב אותי קרא אותי ומי שלא, לא ידע שאני קיים. זה גם יתרון – כי אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה בלי שאף אחד יכעס עליך יותר מדי. טלוויזיה זה משהו שמתגנב לנשמה של אנשים בלי שהם שמים לב. טלוויזיה היא המדיום האמנותי הכי פתוח, אפשר לעשות בטלוויזיה הכל. אפשר לשבור את כל החוקים ולהרכיב אותם מחדש. אם יש קצת תעוזה אז למה לא? אפשר הכל".

- איך מבצעים את הטרנספורמציה לטלוויזיה?

"אתה כותב כמו שנראה לך שזה צריך להיות, ואז אתה רואה וזה לא טוב, ואתה אומר לעצמך שצריך לעשות אחרת. התהליך הוא משהו שעברתי תוך כדי עבודה, לא משהו שאני יכול להעביר עליו הרצאה מנומקת. אבל זו גם לא פעם ראשונה שאני כותב לטלוויזיה, אז אני יודע פחות או יותר לעשות את המעבר. ובכל זאת, עדיין יש המון מילים בדברים שאני כותב. אחרי 15 תכניות ראשונות - שכבר גמורות וערוכות - אני קולט עד כמה הדבר הזה הוא מילולי, באופן מפחיד קצת, אולי בגלל שזה בא משם. אבל זה דברים שמתגלגלים איתם".

- באחד מטוריך באתר נענע ציטטת את מרטין מול: "קשה להחליט אם הטלוויזיה עושה מכולם אידיוטים, או שכמו מראה, היא משקפת את נפש האמריקנים, שרובם אידיוטים בכל מקרה". מה אתה חושב?


"זה בדיוק העניין, שקשה להגיד. זה מין דבר כזה, שכל עוד לא נותנים לאנשים ליצור דברים חדשים, אז יגידו שכולם אידיוטים, ושזו קופסה של אידיוטים, כמו שקוראים לה האנגלים. אבל אם עושים שם דברים שהם לא-אידיוטיים אז זה נהיה לא-אידיוטי, וגם מי שמסתכל בזה נהיה לא-אידיוט. כשאתה יושב בבית קפה עם אידיוט, נהיה לך קצת אידיוטיזם במוח. כשאתה יושב בבית קפה עם בנאדם נחמד חכם, והוא אומר לך דברי חוכמה, אז תהיה שיחה מעניינת. אני לא חושב שהטלוויזיה היא משהו, טלוויזיה יכולה להיות הכל. אם תראה מה קרה בקולנוע בשנים האחרונות, זה ייאוש מוחלט. ברגע שצריך מיליון דולר כדי להרים שוט, ואתה מתחרה מול סרט שעלה 200 מיליון דולר, אז לא ישמעו אותך בכלל. אבל הטלוויזיה מגמדת את הדבר הזה, והיא הרבה יותר דו-ממדית ונכנסת לך לבית, אז אפשר לעשות הכל. אין שום דבר שאי אפשר לעשות בטלוויזיה".

- ולא חששת מהאגדות המפחידות על ערוץ 1?

"אני חושב שלערוץ 1 יש מגבלות ויש יתרונות. אני מנסה ליהנות מהיתרונות - ועם המגבלות נסתדר. אני הולך לעשות משהו בשמונה ורבע, לאנשים שנמצאים בין חדשות לחדשות, אז יש דברים שמראש אתה לא הולך לפגוע, לפצוע או לצעוק להם באוזניים. זה סוג אחר של התנהלות. עד עכשיו עוד לא נתקלתי באיזושהי בעיה. מצד שני, לא באתי שיצנזרו אותי ויורידו את הפרוייקט. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, השאלה היא איך. ב- 12 בלילה אתה יכול לצעוק את זה, בשמונה ורבע אתה יכול להגיד את זה עם קריצה. זה הכל עניין של איך ולא של מה. עד עכשיו, חוץ מכמה הערות ספציפיות, אף אחד לא התערב".

- עד כמה חשוב לך הפידבק הציבורי? הרייטינג, למשל?

"אני לא חושב שאפשר יהיה למדוד רייטינג בשמונה דקות - זה משהו שהוא יותר הרגל צפייה. עם הזמן אנשים יתרגלו לזה. זה משהו קצת מוזר, אי אפשר למדוד את זה. אני עושה מה שאני עושה. בעיקרון, כשאתה נכנס לחדר ואומר שלום, אז או שאומרים לך שלום, או שלא אומרים לך שלום. אם אומרים, אז זה נעים, ואם לא אז זה לא נעים, אבל עדיין – אתה זה אתה. אני לא חברת הפקות, שאגיד 'נכשלנו בזה, אז עכשיו נעשה טלנובלה'. אני פשוט מקווה שיאהבו".

"שמונה דקות ביום" תשודר מדי יום בערוץ 1, בשעה 20:15.