בין פייגלין למופז

שני מועמדים לכנסת פסל יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, השופט מישאל חשין, ב-24 השעות האחרונות. האחד – שאול מופז – נפסל בצדק גמור, והשני בחוסר צדק משווע. אני מדגיש שמדובר בחוסר צדק, ולא בניגוד לחוק: ייתכן בהחלט שמבחינה חוקית, לא היתה לשופט חשין ברירה אלא לאסור על משה פייגלין להיכלל ברשימת הליכוד לכנסת. צדק, בכל מקרה, לא נעשה כאן.
פייגלין נידון לששה חודשי מאסר (שהומרו בעבודות שירות) על המרדה - עבירה בעייתית במיוחד. הוא נשפט על חלקו בהנהגת המחאה של "זו ארצנו" נגד הסכמי אוסלו. בלי להתייחס לתוכן הדברים ולעמדותיו של פייגלין, שיש לי התנגדות בסיסית לרובן המכריע, פעולות "זו ארצנו" היו דוגמה ייחודית בישראל למחאה אזרחית לא-אלימה, מן הסוגים הנעלים של פעולה פוליטית שיש לאזרח הפרטי. מחאה כזו היא אולי עבירה על החוק, אבל בהחלט לא מעשה שיש עימו קלון, אלא להיפך.
פייגלין ואנשי "זו ארצנו" (בהם בני אלון, ח"כ ושר), חסמו כבישים, הפריעו לסדר הציבורי ובאופן כללי עשו בלאגן, על משהו שהיה בנפשם. הם ידעו מראש שיישאו בתוצאות, ואכן נשאו בהן: משפט, הרשעה ועונש. הם השתמשו בכלים פוליטיים מקובלים בעולם כולו, וניתלו באילנות גבוהים במיוחד. יש אמנם סתירה גסה בין השיטות הלקוחות ממהטמה גאנדי או מרטין לותר קינג לבין המסר, שעיקרו המשך השליטה האלימה של ישראל בעם אחר, אבל זה אינו מערער על הצדק הבסיסי שבפעולה. במדינה שבה התודעה הפוליטית נכה וחסרה, מעשה כזה בוודאי אינו פוסל לישיבה בכנסת.
מופז, לעומת זאת, ניסה לתחמן ויצא כמו ההוא בבדיחה הידועה, שגם אכל דג מבאיש וגם גורש מהעיר. היתה לו הזדמנות לצאת גדול: לו היה מסרב בפומבי להצעה, לפיה הסתמך על הלוח העברי בטענה שעברו ששה חודשים מיום שחרורו, היה ממצב את עצמו כאדם נקי ובעל עקרונות. אבל מופז נתקל בבעייה המוכרת של טירונים פוליטיים: הם משוכנעים שמדובר בעולם מלא נחשים וחיות רעות, שצריך לנהוג בו כמו בג'ונגל, אחרת יאכלו אותך. ועכשיו הוא נראה כמו עוד פוליטיקאי מהשורה, ועוד כושל.
אחרי שנפלה טענת התאריך, בא עורך דינו עם נימוק מבריק במיוחד: חופשת הפרישה של מופז אינה צריכה להיחשב כתקופה בה היה בצבא. לפי ההגיון הזה רשאי כל סמל המצוי בחופשת שחרור לראות את עצמו כמי שאינו לובש עוד מדים. חשין לא קנה את הפלפולים האלה, והעמיד את הרמטכ"ל לשעבר נכלם; לבית המשפט עוד יש הזדמנות לתקן את מה שנגרם לפייגלין, ולקבוע תקדים חשוב ביחס לכבודה של מחאה פוליטית.