משחק הדמעות

שיתוף פעולה מבורך בין פיקוד העורף למשרד החינוך הביא לפיתוח הלומדה "משחק מיגון בחירום", המיועדת לילדים ומופצת בשנתיים האחרונות בתקליטור יחד עם ערכות המגן בתחנות החלוקה. הכוונות הן טובות: להכין את הילדים לקראת סכנת המלחמה בשפה שהם מבינים: משחק מחשב באנימציית פלאש.
ההדרכה באמצעות המחשב ('הדב"ח', מצוין במסך הפתיחה של המשחק, אולי כדי להרגיל את הזאטוטים לאמנות הקיצורים הצבאיים) תרתק ילדים יותר מהסבר יובשני בטלוויזיה. "משחק מיגון בחירום" עונה על הכללים העיקריים של ז'אנר משחקי ההרפתקאות, כאשר המטרה היא לעבור משלב לשלב, לאטום חדר בבית ולשרוד (במשחק וגם בחיים).
סרטון וידאו קצר ותמציתי אשר מקדים את המשחק מציג בקצרה את אימי המלחמה: ישראלים של תחילת שנות ה-90 אוטמים את ביתם עם סמרטוטים רטובים ומסקינג טייפ, תילי בניינים שהופצצו ולסיום, חייל תוקע לעצמו מזרק אטרופין. "חומרי לחימה רעילים פוגעים בדרכי נשימה ואף גורמים למוות", מבשר הקריין בקול חמור ואינו שוכח לבשר בהמשך: "אנו מקווים שתלמדו ותיהנו מהמשחק".
גיבור המשחק הוא יובל ישראלי, שלמרות השם הצברי דובר עברית במבטא רוסי. בתחילת המשחק הוא חוזר לביתו מבית הספר. יובל לבד בביתו - ההורים אינם נוכחים בעולם המשחק לכל אורכו, על אף שיש בבית המצויר "חדר הורים". האם יובל יתום? מדוע עליו לשאת על כתפיו הצעירות את כל ההכנות לקראת המלחמה? המשחק לא מספק תשובות.

אמ-לא-תתנו-לי מאיים

הטלפון מצלצל. על הקו נמצא חן המבולבל, חברו של יובל. הוא מספר לו ששכח את הילקוט שלו בבית הספר וממליץ לו לצפות בערוץ הקצוץ בטלוויזיה, כי עכשיו משודרת 'אחלה תוכנית' . חן הוא האלטר-אגו של יובל, העונש בעקבות החטא, כפי שנראה בהמשך.
לפתע משתבשת הקליטה ושידור הטלוויזיה נחטף על ידי "אמ-לא-תתנו-לי", גנרל מטורף שגון עורו תכלת. אמ-לא-תתנו-לי מתגורר על כוכב רחוק אך מסיבה לא ברורה הוא מאיים להפציץ את ישראל בטילים כימיים.
השידור נחטף שוב, הפעם על ידי קצינה של פיקוד העורף, שמטילה על הילד למצוא חדר אטום בבית. לטובת יובל מתגייס העכבר החביב, שייקה, שמסייע לו לעבור בכל חדרי הבית כדי לאתר את החדר המתאים ביותר. לאחר שהשחקן מוצא את החדר, שייקה מסביר ליובל כי עליו לאטום כל חלון ודלת בחדר האטום. "אטוּם זה אטוּם, אחרת לא יישאר כאן מאוּם", הוא מציין.
בשלב זה, השחקן מודרך להוציא מהחדר האטום חפצים מסוכנים ולאסוף ברחבי הבית פריטים הנחוצים לשהייה בחדר האטום. בינתיים, הרודן המטורף "אמ-לא-תתנו-לי" מממש את איומו ומשגר מטח טילים כימיים אל ישראל.
ברקע נשמעות צפירות עולות ויורדות ועל מרקע הטלוויזיה (לבד משייקה העכבר, הטלוויזיה ומכשיר הטלפון הם ידידיו היחידים של יובל הבודד ומייעצים לו בשעת צרה) מופיעה שוב קצינת פיקוד העורף ומדריכה את השחקן ללבוש בגדים ארוכים, לחבוש מסיכת מגן, להיכנס לחדר האטום ולאטום את דלת הכניסה.

טילים כימיים על ישראל

הטילים הכימיים נוחתים בשטח עירוני והטלוויזיה במשחק מציגה מראות של פינוי נפגעים על ידי כוחות ההצלה. ברקע מופיעה שקופית: במקרה של פגיעת גז עצבים הזריקו אטרופין לירך. האמנם מציע פיקוד העורף לילדים להזריק לעצמם אטרופין על דעת עצמם?
יובל מוגן בחדר האטום אך לא חן המבולבל, שלא דאג לאטום את חלון החדר האטום ולא לבש את מסיכת המגן כראוי. "נכנס לי גז לחדר האטום ואני דומע ומשתעל", הוא אומר ליובל בטלפון, "זה די מפחיד".
"אל תיכנס ללחץ", עונה לו יובל בקול בטוח, "נפגעת מגז עצבים. אני שולח לך מיד את כל מה שצריך בעזרת שייקה העכבר". שייקה מרפא את חן בעזרת מזרק אטרופין אך כעבור מספר דקות האומלל מתקשר שוב. הפעם הוא נפגע מגז כוויה כי לא לבש בגדים ארוכים. זרועו הפצועה אדומה כאש. שייקה נשלח אליו שוב עם קמח כדי לספוח את חומר הלחימה הכימי ופד גאזה כדי לנגב את הקמח בעדינות.

גיבורים גדולים

"יפה מאוד. איתרתם חדר אטום, הוצאתם ממנו חפצים מסוכנים ואטמתם אותו", מודיע המשחק לשחקן עם השלמתו, "מיגנתם את עצמכם ואף הספקתם לעזור לחברים, אין מה לדבר, אתם גיבורים גדולים וכל הכבוד לכם" .
"משחק מיגון בחירום" מיועד לבני 10 ומעלה, על אף שגם בני שבע ימצאו בו עניין ובני ה-14, בוגרי Grand Theft Auto ו-Unreal, עשויים לאבד עניין במהירות. המשחק קל למדי ומוגבל, ומעורר כמיהה למשחק חירום שמדמה את החיים האמיתיים, משהו כמו ה'סימס' בשילוב עם 'סים סיטי' – עיר הרוסה (מי הזכיר את רמת גן?) ותושבים שחייבים להגיע למקלטים או לאטום חדרים תוך זמן נתון וברחובות נושבת רוח רעה של חומרים כימיים ונבגים קטלניים.
"מלחמה זה לא משחק", אומרת רס"ן טלי ורסנו אייסמן, ראש מדור הדרכת אוכלוסיה בפיקוד העורף, "משחק המיגון פותח בסיוע צוות של פסיכולוגים במטרה להמחיש לילדים מה עלול לקרות אם לא נהיה מוגנים. לשם כך מופיע במשחק 'חן', 'הילד הרע, אך גם הוא ניצל לבסוף'".

למה להטיל על הילדים לאתר חדר אטום כאשר האחריות הזו היא של המבוגרים?

"הפסיכולוגים אומרים שחשוב לתת לילדים תפקידים כדי לסייע להם להתמודד".
"בתקופת מלחמת המפרץ היו אלה הילדים שדרבנו את ההורים לאטום את החדרים בבתים", מציין פרופ' עמירם רביב, ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב.
"מדובר בנושא מורכב", אומר ד"ר רוני ברגר, פסיכולוג קליני ומנהל השירותים הארציים ב'נט"ל', מרכז לסיוע נפשי במצבי לחץ וטראומה על רקע לאומי, "כאשר משתמשים באמצעים עקיפים כמו לומדה כדי להעביר לילדים מסרים, אנחנו מאבדים שליטה על הדרך בה הילדים מפרשים את המסר. זה נכון שיש לעודד ילדים לפעלתנות בזמן חירום, אך הלומדה עלולה לעורר אצל ילדים מסוים תגובות של חרדה במקום רצון לעשייה.
"אנחנו מעדיפים להעביר לילדים מסרים פנים מול פנים, אך ערים לעובדה שלעתים אין ברירה אלא להשתמש באמצעים עקיפים כדי להגיע לכמה שיותר ילדים. יחד עם זאת, צריך לחשוב טוב אם זו הדרך הרצויה. לכאורה, מבלי שבחנתי את התקליטור, הדרך שנבחרה בעייתית".