ארצי להמונים

רק רטט קל מאד בזווית הפה הסגיר את אי הנוחות של שלמה ארצי כשקובי מידן נהייה אישי מדי לטעמו ברצף השאלות של "פגישה לילית" (אמש, ערוץ 2), וגם הרטט הזה הפך כמעט מייד לחיוך הדק הזה שמאיר את פני הילד המזדקן, חיוך מבוייש משהו שמעלה חריצי קמטים מצויירים בצידי השפתיים, שמוכר לנו כמו שמוכרות השורות, והפזמונים החוזרים, ופרק א' ופרק ב' בקריירה, ו"תרקוד" ו"גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת", ו"עולה, עולה עולה לנו / כמה זה עולה לנו". ועוד המונים. מי שלא זוכר אפילו שורה אחת של ארצי, מי שמעולם לא זמזם או שרק שורה משיר שלו, כנראה שלא בילה תחת שמי ים התיכון בשלושים ומשהו השנים האחרונות.
לא הייו גילויים מפתיעים בפגישה הלילית הזאת. לא צריך היה לצפות לכאלה. חייו המקצועיים של ארצי לא לוו בסערות או סקנדלים תקשורתיים גדולים, והביוגרפיה שלו, כך נדמה למאזיניו, ממילא מוכרת מן השירים שבהם אפשר למצוא גבר נבוך וגבר מתלבט, גבר מאוהב וגבר נעזב, גבר שנצמד לזו שרוב הזמן היא אשתו ולזו שצעירה כל כך ולזו שיושבת בהופעה בצוותא, ולאשתו של חבר שמת, ולחברים שמתו או לאלה שחיים רק בזכרון. אלה הפכו, במרוצת השנים, לחלק ממחזור הדם התרבותי של ישראלים באשר הם ישראלים. שלום חנוך הוא אולי יוצר יותר מורכב, פוליקר יותר מפתיע, אריק איינשטיין מרטיט יותר בתה ולימון וספרים ישנים, אבל במגרש של הטרובדורים הגדולים, רק בן-המהגרים, או "הילד של אדון ארצי מהעיריה", כפי שקראו לו בבית הורי – מסמן במדוייק את קווי המתאר של הישראליות המזמרת כמו שלא סימנוה מאז ימי תהילתה של נעמי שמר.

איך הוא עושה את זה?

איך הוא עושה את זה? הדבר לא התחוור בפגישה הלילית. ארצי ידע לפלרטט עם מצלמות עוד בטרם היה ירון זהבי בסרט "חסמב"ה", והוא עשה זאת גם בלכסון מבטים מצודד ב"פגישה לילית", אלא שגם האמפתיה המודגשת של קובי מידן לא חדרה מבעד למעטה הזהירות, אולי מבעד לציווי תרבותי שהוא כבר עור שני, לשמור על ענווה מסויימת בפרהסיה. כך, לא קשר כתרים לעצמו ולאומנותו, אלא דיבר בחן על זה שהוא נורא אוהב לשיר, ועל התשוקה שמחייה אותו כשהוא נוגע במוזיקה ובמוזיקאים, ובקהל הגדול שלו.
אריק שרון, סיפר ארצי ברצף האסוציאציות של סוף התוכנית, טלפן אליו פעמיים, ואחת מהן נועדה להביע התרגשות ושמחה אחרי ששרון צפה בהופעה של ארצי. אני לא יודעת אם ראש הממשלה רקד יחד עם המוני בית ישראל במעברים שבין ספסלי האבן בקיסריה, אני בטוחה שלא זמזם את "יש לנו ארץ, למה עוד אחת?", אבל תוך כדי שארצי מספר בזה עלה בדעתי שהדבק התרבותי היחיד האפשרי בין ראש הממשלה לביני מצוי בדיוק כאן, במלים שכולנו איכשהו מכירים גם אם לא נדע מה שם השיר, בחווית המופע הרווי אהבה שארצי מגיש לקהל, לא בגלל שהוא זקוק להכנסות, אלא מפני שהוא פשוט אוהב את זה. ורואים עליו. הוא מייצר חשמל בהופעות ומקסים קשישות בנות שבעים וילדים בני עשר וראש ממשלה זועף. נדמה לי שקוראים לזה "כריזמה", ויש לו טונות.

הבן של ארצי מהעיריה

הבן של אדון ארצי מהעיריה התנחל בסלון של הורי ביום העצמאות בו שמענו לראשונה את "אהבתיה". ילדון במדים, בשחור לבן, בזווית צילום בלתי אפשרית שגרמה לנו לחשוב שהוא נמוך מכפי שהוא באמת. מאז, כמו המוני-בית-ישראל, התמכרנו.
אבל למה, בעצם? ליכולת המילולית ליצור דימויים ומשפטים שכוח המשיכה שלהם חוצה גבולות של גיל ורקע תרבותי, ליכולת המוזיקלית להנעים ולהמשיך להנעים על יסוד מקצבים מוכרים וידועים. ארצי איננו כותב מורכב כמו מאיר אריאל המנוח או שלום חנוך, ייבדל לחיים ארוכים. ארצי גם אינו מוסיקאי רבגוני או עמוק במיוחד, אלא מין וילנסקי-לייט פלוס אפקטים. ארצי, וזה בסדר גמור, לעולם יעשה פופ מרכז אירופי לכל מתאהב בשיר שמקורו במגרב.
במלים, במוסיקה, במעשה השירה עצמו, שלמה ארצי מעולם לא פרץ גבולות. הוא פשוט סימן אותם והילך בזהירות מופלגת בתוכם. נדמה לי שהאקט הכי קיצוני בתולדותיו כאיש שר ומתוקשר הוא הביצוע המחודש של "אהבתיה", וגם זה, תודו, אינו בבחינת רעידת אדמה.
על המתחם הנוח בין וילנסקי, ספרינגסטין המפוייס ופול סיימון, ראו זה פלא, אפשר להגדיר את הישראליות באופן שמילותיו של ארצי הופכות למלים של כלל השבט היושב כאן. נכון לימים אלה, מקובל לומר שחיים פה שבטים שונים שמתחככים זה בזה, לא תמיד כדי לעשות זה לזה נעים. משום כך, הבון-טון הפוסט-ציוני קובע שיש לתחום את ארצי בתוך ה"אשכנזיות", ולומר שיצירתו אינה מדברת למזרחים: סלחו לי, אבל זו שטות מופרכת, בהתחשב בעובדה שצעירים שצורחים בקולי קולות משיריו בטיולים שנתיים לא בדיוק מסתדרים במשבצות עדתיות מחניקות כדי לעשות כן. הוא אייקון לאומי בתרבות שהדבק שלה הוא הפזמון, השיר הקליט והמזדמזם, ולא במקרה "אהבתיה" היה ל"אבטיח" שהיה לאתר אינטרנט הכי חמוד בישראל ובו מצוטטות שגיאות רווחות ומצחיקות בהגיית מלים של שירים עבריים. ו"עד היום בסביבות חמש ושלושים" יכול להוציא מכל אחד מאיתנו זכרונות מתוקים-עצובים של ואלס נוגה קצת. במידה, כמובן. ארצי מעולם לא איבד את חוש המידה. גם לא אצל קובי מידן: מפויס ורך וזהיר ואוהב, הוא "נתן מעצמו" בדיוק מה שאפשר היה לתת במסגרת כזו.

חתולים מחשבים את קיצם או מה?

ואם כבר עסקינן בשורות שהן אבני הבסיס של האייקון, הגיע הזמן לעשות מעט צדק עם השורה הכי לא מובנת בקריירה שלו, זו שבגללה התכבד בעביט של רותחין מבית היוצר של עירית לינור: "חתולים מחשבים את קיצם לאחור", עוד אייקון, והפעם –כזה שצוחקים עליו, כי הוא לא מובן ותמוה ונשמע ג'יברישי לחלוטין. ברשותכם, ננסה ניתוח חדש – ונראה מי לא הבין, ומדוע השורה "עובדת" רק כשמתייחסים אליה בזלזול קומי.
כל דימוי שירי מוצלח צריך להיות קליט למספר גדול ובלתי מסויים של מאזינים: בדרך כלל השורות של ארצי הן כאלה, עד שנוצר פיתוי קרוא להן "אוניברסליות". כאן, בעניין החתולים, המצב קצת שונה. מדובר בדימוי שמערב כמה רבדי לשון והתבוננות מרוכזת, אז נתחיל דווקא בה. ראיתם פעם חתול מבועת? יש להם מבטים מרוכזים של פליאה קיצונית והילוך איטי וזהיר ברוורס כשהם נבהלים. זה קורה תחת איום סופני כמו פנסים מתקרבים של מכונית. הם מרימים טלפיים לאט, פוסעים קצת אחורה, מסתובבים - ופותחים בספרינט היסטרי.
כך הם נראים. כמי שיודעים שהקץ קרב. "מחשבי קיצין" בעברית הם מי שנדמה להם מתי יגיע המשיח והקץ לתלאותינו, אבל ארצי פירק את הביטוי הזה והחזירו למשמעות המילולית והלביש עליו חתול מבוהל שרואה את הסוף בעיניים ופותח ברוורס מחושב בדרך למנוסה. לו השורה היתה מפרי עטו של נתן זך, היינו סולחים לו. אבל הציפיות שלנו משלמה ארצי שונות לגמרי: שימשיך לכתוב את ה"אנחנו" המתלבט ואת ה"אני" הנעבכי. כמה זה עולה לנו? כלום. כמה זה עולה לו? כנראה שלא נדע.