רדיו חזק (הם לא אוהבים)

מתי לאחרונה האזנתם ברוב קשב לרשימת ההופעות היומית שמקריא יואב קוטנר בכל אחד מימות השבוע בתוכניתו "מוזיקה היום" בגלי צה"ל? את הלהקות וההרכבים המופיעים בכתבה זו תוכלו למצוא בעיקר אצל קוטנר ובלוחות ההופעות של המועדונים. חלק מהלהקות שיוזכרו בהמשך כבר מפורסמות, הוציאו ומכרו דיסקים וזכו להשמעות רדיופוניות, אחרות עומדות להשיק אלבום בכורה בקרוב. כך או כך, כל אחת מהן היא מקרה לגופו, אבל המשותף להן הוא הצלחתן - לעיתים ללא כל חשיפה תקשורתית - לצבור לעצמן קהל נאמן, שהולך אחריהן מהופעה להופעה, מתייצב בכל פעם מחדש, סוחף אחריו מצטרפים חדשים והופך את הופעותיהן לסוג של סצינה, ואותן לסוג של תופעה שקיימת בעיקר על הבמות. קאלט? אולי. כולם כבר מכירים את הסיפור של להקת "היהודים", מלכת הרוק הכבד שחרטה על דגלה את ההתבדלות מהתקשורת. למרות שאלבומי הלהקה, "מציאות נפרדת" מ- 95' ו"היהודים" מ-98' נגעו בזהב, הלהקה עדיין שואבת את כוחה מהקהל בהופעות ולא מהכרה ממסדית או תקשורתית. אבל למעט "היהודים", השטח מבעבע מהרכבים שעושים את זה בעיקר עם במה וקהל. הנה עשרת הבולטים:

שוטי הנבואה – שבטיות, כנעניות וניו-אייג'

"שוטי הנבואה" - וזו הנחה שאולי תפתיע רבים - היא הלהקה החמה ביותר כיום בארץ. את האלבום הראשון הוציאו השוטים ב-2000, השנה בסיומה נבחרו ללהקת השנה בטקס פרסי "תמוז", בחירה שהרימה בזמנו גבה או שתיים, והעלתה את החשד כי מדובר היה במחטף של חברת התקליטים. "מבחינתנו הם הלהקה הכי טובה בארץ", אמר אז רוני בראון, מנכ"ל הליקון, בניסיון להסביר את הזכייה המפתיעה. מאז עברו יותר משנתיים, והלהקה, שרק שיר אחד שלה, "אין אני", הושמע ברדיו באופן סדיר, הוכיחה שזכייה בפרס זה נחמד, אבל אין תחליף לחריש עמוק במועדונים, בפסטיבלי הטבע והניו-אייג', ובחורים נידחים בכל רחבי הארץ. החיבור בהופעות בינם לבין הקהל יוצר תחושת שותפות של שבט, של משפחה שרק גדלה ומתרחבת ככל שנוקף הזמן וגדל מספר ההופעות. לא פחות מאלף איש באו לראות אותם לפני שבוע ב"מכבי מיוזיק פקטורי", בשיאו של סיבוב אחרון ומאסיבי לפני כניסה לאולפן להקלטת אלבומם השני. אותו, כך לפי השמועות, הם הולכים להקליט באירופה.

2. פאנקנשטיין – בארבי אחד תחת הגרוב

שמונה נגנים, מתוכם כמה שמות (שחם אוחנה, עילי בוטנר, גלעד שמואלי) המככבים בהופעות של אמנים מוכרים, מתקבצים מדי שבועיים במהלך ארבע השנים האחרונות על במת הבארבי, להופעת החצות המסורתית של לילות שישי. השואו המדליק והמקפיץ שהם מספקים, המשלב ממיטב מסורת הפאנקי עם חומר מקורי, היה כבר לשם דבר, ומצליח לסחוף מדי שבועיים 300-400 איש. "הקביעות שיצרנו, שאנחנו מופיעים באותה המתכונת כבר ארבע שנים בלי להפסיק, מאפשרת לקהל את האופציה לראות אותנו תמיד", אומר אלרן דקל, הסולן והמנהיג. "בסופו של דבר הקהל הוא המדד שלך והשגריר הטוב ביותר שלך. אם הוא רואה משהו טוב וזוכה לחוויה שעושה לו טוב הוא מעביר את המסר הלאה". אלבום הבכורה של פאנקנשטיין, שהעבודה עליו החלה באפריל האחרון, ייצא לאור במרץ-אפריל הקרוב ויכלול בעיקר חומר מקורי, פרט לקאבר אחד.

3. המרצדס בנד – לבנטיני, תאטרליות ו-Fאנק-אנד-רול

הרכב הרוק- פאנקי בעל הגוון התיאטרלי עשה את צעדיו הראשונים בירושלים לפני יותר מארבע שנים. הם שחררו קאבר ל"דליילה" של טום ג'ונס, באוסף שיצא ב-99' במסגרת הלייבל "לבנטיני" בו הם חתומים, אבל מאז הספיקה הלהקה המוכשרת לעבור תלאות למכביר: הם הקליטו וגנזו אלבום, עזבו את "לבנטיני", הקליטו אלבום חדש, החליפו באסיסט ומהלומות בינם לבין עצמם, וחזרו בסופו של דבר אל הלייבל. בכל הזמן הזה, קיימה הלהקה קשר עם הקהל באמצעות הופעות בלבד. כ-200 איש, לעיתים אף יותר, מגיעים להופעותיהם, בעיקר בתל-אביב ובירושלים, וזוכים לתצוגת במה תיאטרלית ומושקעת בכל הקשור לסאונד, תאורה, תפאורה ותלבושות, ולהגשה הייחודית והמשעשעת של הסולן גיל תורן. "אנחנו דואגים להפיץ ולייחצן את ההופעות באמצעות הזמנות, טלפונים ומיילים", מספר אורי גת, המתופף. "אנשים באים לשמוח ולהנות מחוויה שהיא מעבר למוזיקה, משהו שמספק תמורה לכסף". אלבום הבכורה של הלהקה עומד לפני מיקסים וייצא במהלך השנה הקרובה.

4. הדורבנים – צביקה פיק פוגש את הבי.ג'יז

באוגוסט 99' חתם הלהיט "שוב הדיסקו כאן" את האוסף "רוקנרול" שיצא בהד-ארצי. הדורבנים, שנשמעים כמו צביקה פיק פוגש את הבי.ג'יז, קיימו עד היום כ-30 הופעות, בקצב שהתגבר מאז החלו הקלטות אלבום הבכורה שלהם בינואר 2001. גרעין נאמן של קהל, שגדל בהתמדה, מלווה אותם מאז והגיע בחודשים האחרונים לכמה מאות. במהלך 2002, בניסיון להביא את האלבום לבמה, החלו לבנות את המופע החדש, שכולל תלבושות, קטעי קישור משעשעים, אמנים אורחים בהפתעה (ניסים סרוסי, גבי שושן) והפתעות לקהל בהדרנים. "השקענו המון בבניית המופע ואנחנו עדיין משקיעים המון לפני כל הופעה, במטרה לעניין ולהפתיע את הקהל", אומר הסולן איתי גלוסקא. "הבמה היא עבורנו המקום הכי חשוב, ולכן חשוב לנו שהמופע יהיה עם ערך מוסף מעבר למוזיקה. שיהיה צבעוני, מגוון, מעניין, דינאמי, משתנה ומתחדש, שבכל פעם יצפו לקהל הפתעות חדשות. יסלחו לי על השחצנות, אבל לדעתי מדובר בהצגה הכי טובה היום בעיר. מפתיע אותנו לטובה שאחרי כל הופעה הקהל הופך ליחצ"ן הכי גדול שלנו, ואנשים שמרגישים שקרה להם משהו טוב והם רוצים שהוא יקרה גם לאחרים הולכים ומספרים לחברים שלהם. התקליט מוכן ולפי עצתם של אנשי הליקון - שיפיצו אותו - נוציא סינגל ראשון אחרי פסח ואת התקליט כולו בקיץ הקרוב".

5. הבילויים – זאפה, פוליטיקה ופולקלור גרוטסקי

נועם ענבר (בס ושירה), ימי ויסלר (גיטרה) ושלומי "כרובי" לביא (תופים) הגייעו ב-96', כשהמסיבה הגדולה של הרוק הישראלי בדיוק נגמרה. את הסגנון שלהם מגדיר ויסלר כ"רוקנ'רול עם השפעות של מוסיקת גטו יהודית; ואריאציה על חזרה של כוורת שרוב הנגנים לא הגיעו אליה". ההשפעה הגדולה עליהם היא פרנק זאפה, בדיסוננס שנוצר בין המוזיקה עצמה - חגיגת פולקלור גרוטסקית - לבין הטקסטים האפלים שיש בהם משהו מן הפוליטי. חמש שנים בילו הבילויים בתליית פוסטרים מצולמים בזירוקס בחמש בבוקר ובציפייה לקהל שיגיע להופעות. הציפייה השתלמה, הקהל גילה אותם, וגרם לכך שבקרוב ייצא להם אלבום בכורה באן.אם.סי. "הקהל שבא לאורך זמן להרבה הופעות, קהל שהתבגר יחד איתנו, הוביל לדיבור עלינו בביצה, שהפך אותנו לסוג של להקה נחשבת", מנתח ויסלר. "קהל שאוהב להרגיש ייחוד בכך שהוא מחזיק בסוד הזה שנקרא להקת שוליים. השוליים הם המקום שאתה הולך כשאתה מחפש קצת עניין, כיוון שבתקשורת ובחברות התקליטים אין כמעט פלורליזם והם מספקים לרוב מוצר לא מעניין. אפשר לקרוא לזה בגידת המתווכים".

6. ג'ירפות – גדולים בפתח-תקווה (ובדרום אמריקה)

"משוחח עם כסא", אלבומם הראשון של "ג'ירפות", יצא לפני שלוש שנים בהד-ארצי וזיכה אותם בעיקר בהשמעות ברדיו, פחות במכירות. הבאז המחודש סביב הלהקה, שמצטיינת במוזיקה קלה אך מאתגרת ובטקסטים רזים אך מורכבים, נוצר מאז שחזרו להופיע לפני כשלושה חודשים. עקב דרישת הקהל יצא התקליט שוב, נמכר תוך חודש ביותר מאלף עותקים, ואפילו הרדיו חזר להשמיע. "לא ציפינו מהרדיו להשמיע אותנו אחרי שעברו כמה שנים", אומר גלעד כהנא, הסולן ומנהיג ההרכב, שנמצא בעבודה על התקליט השני. "התקליט הראשון נספג כל הזמן ולא רק בארץ. כבר שלוש שנים שאנחנו מקבלים מאות תגובות מחו"ל, מחבר'ה שמטיילים ונמצאים בהודו ובדרום אמריקה, עד לרמה שמישהו מפתח-תקווה השיג קסטה של הופעה שלנו בלוגוס, חילק לחברים שלו, ונוצרה קהילה של 200 איש מפתח תקווה שטיילו בחו"ל ושמעו אותנו בהקלטות מאותה קסטה. הקהל שלנו נאמן ויודע שכל הופעה תהיה קצת אחרת, שונה מקודמתה, קצת כמו קבוצת כדורגל שאתה לא יודע איזה יום היא תתפוס, בהבדל אחד - שאנחנו אף פעם לא מפסידים".

7. התינוקות – אורך נשימה, אייטיז ורוקנרול

הדבר שהכי מעניין את "התינוקות" הוא לנגן על הבמה רוקנרול מקורי עם השפעות מהסבנטיז והאייטיז. מאז יולי 99' קיימה הלהקה כ-250 הופעות. בשנה האחרונה, עם יציאת אלבום הבכורה שלהם, שהוקלט כמובן ב-live, הופיעו "התינוקות" בממוצע כל שלושה ימים, בקצב של שתי הופעות בשבוע. לצד הופעות מול קהלים מצומצמים במיוחד הגיעו לראות אותם 250-300 איש בממוצע במיוזיק פקטורי, ובהופעות בג'פטו בחיפה נשאר קהל בחוץ. "אין ברוקנרול מוצרי אינסטנט", טוען הסולן זיו רובינשטיין. "ואם מישהו חושב שיש דרך אחרת, שייערב לו. החוכמה היא לרוץ לטווח רחוק עם אורך נשימה. אין מאחורינו חברת תקליטים וגם לא תהיה. מכרנו עד היום 600 דיסקים בהופעות ולפני חודשיים גם התחלנו להפיץ אותם בעצמנו לחנויות. כרגע אנחנו מעלים סקיצות ועובדים על הדיסק השני".

8. סיילם – ילדיו של אוזי התאחדו

הגיל הממוצע של הקהל: 16 וחצי. התלבושת האחידה: שחור, עדיף עם הדפסים של להקות, ניטים, קעקועים, פירסינג. המטרה המשותפת: לשרוד. ילדי הלילה של סצינת המטאל המקומית מתאספים אחת לכמה שבועות לטקס פולחן בו הם בורחים עוד קצת מההורים ומהמציאות. הכמיהה לאופל ומסתורין, שגרמה לדורות שמעליהם להתחפש וללקק עטלפים עם אוזי, דוחפת אותם לבארבי, להיסחפות עם הרכב מטאל ישראלי מצוין. בדקה לחצות, אחרי שנמוג קליפ הפתיח שהוקרן על המסך הגדול משמאל, עולה לבמה זאב טננבוים, שר האופל בממלכת גבעתיים, מצויד בדגל ישראל ענק, והשעון מתחיל לתקתק לאחור. הבלאק-מטאל של סיילם מנוגן לפי הספר: בס-תופים מפחידים עם המצילות הכי אכזריות שתוכלו לשמוע בארץ, תוף בס שלא מפסיק לקדוח, ושתי גיטרות שדורסות כל מה שנקרה בדרכן. סיילם הם חבורת נגנים מגובשת שפועלת היטב בתוך הז'אנר. הצליל האירופאי שלהם נעים, זה אותו צליל מטאל ששלט בסוף השמונים ותחילת התשעים באזורים שעליהם מטאליקה השפיעה פחות. התוצאה מרשימה מאוד, הסאונד ענק. טננבוים נובח היטב, מרעים בשירה גרונית מצמררת, מעכלת סרעפת. הקהל מקבל את פניו בהד-בנגינג, אחר כך בפוגו, בעיקר בשורות הראשונות. בהופעות המאבטחים מורידים פעם אחר פעם ילדים שקופצים לבמה ומנסים להיתלות עליו. בהמשך ירשו להם לעלות מאחורה כדי לצלול בסטייג' דייבינג. האווירה הופכת ממהפנטת למשוחררת. אפשר לעמוד ולהאזין ברוב קשב לרעש הנפלא, או להתפרק בהד-בנגינג עד שהראש מאיים להינתק מהצוואר. כך נראית ההופעה של סיילם המצוינת, ובהתאם - למי בכלל מזיז אם מישהו טרח להשמיע אותם ברדיו.

9. אינפקציה – אנארכיה וצחוקים בממלכה המרוסקת

"אנרכיה מצחיקה עם מילים מטופשות שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות", מנסה הבסיסט ירון שראל להגדיר את הסגנון של להקתו, "אינפקציה". "ככה מפנקים", הראשון שלהם, יצא במרץ 2000, והצטיין ברעש מהזן המענג. הם מופיעים כבר חמש שנים וזוכים לתמיכה בכל הארץ, בעיקר במרכז ובהופעות בתל-אביב, עם 600 מכורים שממלאים את הבארבי בכל הופעה. "האנדרגראונד בסוג הזה של המוזיקה עוזר למגניבות שהילדים והנוער שאוהבים אותנו מרגישים", מאבחן שראל. "בשנתיים האחרונות השמועה עלינו עוברת מפה לאוזן ובאינטרנט, אולי פה ושם עוד משדרים קליפ שלנו. כשיצא הדיסק הראשון עשינו הרבה ניסיונות להגיע לתקשורת. לקחנו את מירי בן-יוסף כיחצ"נית בשאיפה להגיע למכירות, הכרה וחשיפה, ולא כל כך הצלחנו. לכן היום זה פחות מעניין אותנו, והכיוון של הלהקה השתנה לגמרי, כיוון שאנחנו מעדיפים להנות מהמוזיקה שלנו ולהנות עם הקהל שכן אוהב אותנו כמו שאנחנו, ולא להיות עבדים של הקהל או התעשייה. כשנהיה לך הרבה קהל אתה נהיה שבוי שלו ונדרש לספק לו את מה שהוא דורש. אנחנו מעדיפים לזכור למה התחלנו לעשות מוזיקה ולהישאר קרובים עד כה שניתן לנקודה הראשונית ממנה הכל הגיע, למקום שבו נמצא הכיף. אולי כשנתגבר נלך בתלם כמו כולם. כרגע אנחנו עובדים על הדיסק השני שייצא כנראה במהלך 2003".

10. מופע החיים של גוטל בוטל – קברט, צ'לו ופיצול אישיות

מופע החיים הקברטי של גוטל בוטל הציג בשנה ומחצה לקיומו יותר משלושים הופעות, המתקיימות ברובן בתיאטרון תמונע ובמועדון הג'ה פן (קומפורט 11) בתל-אביב. מופע הרגש הדינמי, המספר על מאבקיה הפנימיים והחיצוניים של דמות מפוצלת אישיות בכיכובו של השחקן נתי אורנן, התחיל מגיטרה וצ'לו והתפתח עם הזמן, ככל שהצטברו הקהל והנגנים, עד להופעות בהרכב מלא, הכולל גם תופים ובס, בפני 80 עד 100 איש. "בהופעות בתל אביב ובחיפה יש לנו קהל קבוע, המהווה את הגרעין הקשה", אומר ג'ו "מר צרצר" רוזן, בסיסט המופע. "פרסום עולה כסף, ולכן אנחנו מגיעים לקהל באמצעות תליית פוסטרים ופרסום באינטרנט, הורדת שירים בחינם, מכירת הדיסק בהופעות במחיר עלות ועידוד צריבה. ברדיו הושמענו בעיקר ב"קול הקמפוס" 106 FM, בתוכנית של לאון פלדמן".