גילגולה של פרוכת קודש מגלימתו של נפוליאון

פרוכת הקודש שנתפרה ממעיל של נפוליאון בונפרטה תישאר במוזיאון חיפה לאמנות. כך נקבע בעקבות הסכם פשרה שנחתם בימים אלו בין יורשי המנוח שמסר את פרוכת הקודש למוזיאון לבין באת-כוח המוזיאון, עו"ד רחל בן-ארי. בכך הגיע לסיומו סכסוך משפטי יוצא-דופן.
ראשיתה של הפרשה לפני שנה, כאשר יורשי המנוח ישעיהו לוריא, שהשאיל פרוכת קודש מיוחדת למוזיאון, תבעו מהמוזיאון להשיבה להם. בכתב-התביעה, שהגישו היורשים, עורכי-הדין שמואל וצבי שמיר, סיפרו השניים את סיפורה המופלא של פרוכת הקודש שעל פי המסורת המשפחתית נתפרה ממעיל שנפוליאון בונפרטה וניתנה לאבי המשפחה, הנגיד יוסף לוריא, כאות תודה על עזרתו והכוונתו את הדרך בעת שנימלטו מצבאות רוסיה במלחמת צרפת-רוסיה בשנת 1812. התובעים אף צירפו ספר שכתב אביהם בשנת 1965, להוכחת הטענה לפיה, אביהם הפקיד את פרוכת הקודש המיוחדת במוזיאון חיפה בשנת 1959, אולם מדובר בהשאלה בנאמנות בלבד.
לאחר שאביהם נפטר ביקשו העותרים מהמוזיאון את פרוכת הקודש בחזרה, בטענה שיש לה ערך סנטימנטלי רב מבחינתם, כצאצאי המנוח, ויש להשיבה לחיק המשפחה. העותרים טענו, שהפרוכת העתיקה והייחודית כלל אינה מוצגת ע"י המוזיאון, והביעו חשש רב לגורלה ולאופן אחזקתה. כמו כן טענו כי לעובדה שהמוזיאון מסרב להחזיר רכוש שהושאל לו יש משמעויות ציבוריות חמורות.
המוזיאון, אשר יוצג ע"י היועצת המשפטית שלו, עו"ד רחל בן-ארי, התנגד לתביעה בטענה שהוא קנה את פרוכת הקודש. בכתב ההכנה שהגיש המוזיאון נטען כי המוזיאון רכש זה מכבר את פרוכת הקודש. לטענת המוזיאון, תחילה אותרה הפרוכת אצל מר ישעיהו לוריא, ובהסכמתו הועברה להצגה במוזיאון. במקביל, סוכם על מכירתה. לאחר השלמת המכירה, היא נרשמה בספרי המוזיאון והפכה לרכושו. מכירת הפרוכות למוזיאון תועדה בכתובים ובפרסומים שונים הנמצאים בידי עיזבון המנוח, ועל כן התביעה הנעדרת כל עילה תמוה.
המזיאון אף הצליח לאתר מסמכים ישנים, מאותה תקופה, שהעידו כי אכן המנוח קיבל תמורה כספית עבור פרוכת הקודש עוד בשנת 1960. לעניין טענת התובעים, כי המוזיאון אינו מציג את פרוכת הקודש, נטען כי המוזיאון רשאי לנהוג בה לפי שיקול דעתו ולהציגה ככל אשר הוא מוצא לנכון. עוד ציין המוזיאון כי אין מוזיאון בעולם שמציג כל העת את כל הפריטים שבאוסף שלו.
בסופו של דבר הגיעו הצדדים לפשרה לפיה נדחתה התביעה ללא צו להוצאות. על פי הסכם הפשרה, המוזיאון יציג את פרוכת הקודש במקום שיתואם עם המשפחה בעוד מועד, בדרך מכובדת והולמת להצגתה, לרבות עריכת קבלת פנים למשפחה. כמו כן הוסכם כי בעת הצגת הפרוכת ינתן ביטוי מלא ומכובד להיסטוריה של המשפחה ויצויין כי נרכשה באדיבותו של המנוח ישעיהו לוריא.

תולדות פרוכת הקודש

סיפורה של הפרוכת שהחל לפני 2,000 שנה נמשך בסוף שנות החמישים כאשר איתר פרופ' דב נוי, מנהל המוזיאון דאז, את הפרוכת אצל מר ישעיהו לוריא, והיא הוצגה מיד עם קבלתה במוזיאון, במסגרת "מוצג החודש" של חודש אפריל 1959. להלן דברים שכתב פרופ' נוי על הפרוכת במסגרת "מוצג החודש": "רק לעיתים רחוקות ביותר זוכה מוזיאון לאתנולוגיה ולפולקלור במוצג שבכל מהותו קשור במסגרת פולקלורית של אגדה עממית. רק צירוף מקרים מיוחד במינו יכול להביא לשילוב של יסודות המוזיאון לאתנולוגיה עם היסוד של הארכיון לפולקלור".
"ואלה תולדות הפרוכת כפי שנרשמו מפי בעלה, מר ישעיהו לוריא: בשנת 1812, אחרי מפלת נפוליאון בשערי מוסקבה במלחמת צרפת-רוסיה, נסוג קיסר צרפת דרך סמולנסק ומוהילב ופניו – מערבה... יום אחד, בשעות אחר הצהריים, התפלל הרב יוסף בן הרב יעקב אהרון ממוהילב תפילת מנחה ביחידות במחסנו שליד סמולנסק. והנה בשעת תפילת שמונה-עשרה הופיע לפתע מתוך היער הסמוך פרש ונעצר ליד המתפלל. הפרש ירד מן הסוס והמתין עד שהרב יוסף יסיים את תפילתו.
"בתום התפילה ניגש הפרש אל הרב יוסף ואמר לו: 'חושב אני, כי יהודי אתה'. 'כן, נכון הדבר', היתה התשובה. 'ובכן, דע לך כי אני הוא נפוליאון בונפרטה הנסוג משדה המלחמה במוסקבה והינה תעיתי בדרך ואינני יודע את הכיוון הנכון. אני מקווה שלא תסגירני לידי הרשות'. על כך ענה רב יוסף: 'אל תחשוש. חכמינו ז"ל פסקו שאין סוגרין מלך למלך. יהיה איפה לבך סמוך ובטוח כי לא אעבור על הכתוב בספרינו הקדושים'.
"נשאר נפוליאון עם רב יוסף. בחשכת הלילה נכנסו שניהם לתוך היער, שרב יוסף הכירו יפה והגיעו בשלום אל הדרך הראשית, זוהי הדרך הדרושה לו, לנפוליאון. בהיפרדם, הסיר מעליו נפוליאון בונפרטה את גלימת השררה שלו ואמר לרב יוסף: 'אני נותן לך גלימה זו כמתנה משני טעמים: כדי להודות לך על הטוב שעשית איתי ועל החסד שגמלת לי, ומפני שאני חושש לזאת עליי מעיל זה, שמא יגלה את סודי ואת זהותי'.
"וכך נפרדו. הרב יוסף חזר דרך היער ושם התנפלו עליו שודדים ורצו לגזול ממנו את המעיל. אמר להם הרב יוסף: 'לשם מה לכם מעיל זה? קחו לכם את אותיות הזהב הרקומות על דשיו וגם את כפתוריו העשויים זהב טהור וגם את שנים-עשר הזיתים הרקומים עליו ואת המעיל השאירו בידי'.
"כך נשארה הגלימה בידי הרב יוסף. וכדי שלא יתגלה לממשלה הרוסית דבר הצלת הקיסר ע"י יהודי, הסתירו תחילה בני המשפחה את הגלימה. כעבור שלוש שנים טיכסו עצה לעשות ממנה פרוכת לבית-הכנסת ולשלחה לירושלים עיר הקודש כיאה לבגד מלוכה.ואכן כאשר עלה רבי זאב וולף לוריא עם בנו הקטן, ר' נתנאל, לארץ הקודש, לקחו איתם את הפרוכת. ובהגיעם לירושלים מסר אותה לבית הכנסת של הרב הגאון ר' ישעיהו ברדקי בעיר העתיקה".