עוד מסמר בארון

למרות הכחשותיו של היועץ המשפטי לממשלה, אין ספק שהחלטתו לחקור את העיתונאי ברוך קרא תחת אזהרה, בחשד לשיבוש הליכי משפט, היא עליית מדרגה בהרתעת עיתונאים מלעשות את עבודתם. למעשה, זוהי עליית מדרגה בדחיקת רגליה של הדמוקרטיה במדינת ישראל.
לא בכדי כתבו חברי תא כתבי המשטרה – עליו נמנה ברוך קרא – לאליקים רובינשטיין כי "במשטרים אחרים נהגו להטיל אימה ופחד על עיתונאים, כדי שלא ידווחו על דברים שאינם נושאים חן בעיני השלטון". הרתעת עיתונאים איננה הדבר היחידי בחיינו הציבוריים היום שמזכיר משטרים אחרים, והנסיגות האלה מתחדדות כשהן מתרחשות בעיצומה של מערכת בחירות.
מערכת הבחירות הנוכחית מתנהלת בתנאים ובכלים מאוד לא דמוקרטיים. אלו בחירות שמתמודדים בהן הרבה אישים ומפלגות, שלכאורה מייצגים אידיאולוגיות או תפיסות שונות, אבל בחלקם הגדול היו שותפים עד ממש לא מזמן לאותו שלטון: למנעמיו, לתחלואיו, למדיניות שלו ולתוצאותיה ההרסניות - ויש סיכוי טוב שמייד אחרי הבחירות ישובו וישתכשכו ביחד. אלו מפלגות שמקום ברשימותיהן אפשר לקנות בכסף, במינויים פסולים, בקשרים מגונים. אלו בחירות שהיערכות המפלגות והמועמדים אליהן נקנית בכסף רב מהמותר, שנתרם לא-כדין ובניגוד לחוק, בדרכים לא-דרכים, בקשרים מפוקפקים שהאפלה יאה להם.
המועמד הראשי בבחירות האלה, ראש הממשלה שרון, מי שאמור להיות עובד הציבור מספר אחת, איננו מוכן לתת לאזרחיו, לבוחריו, שום דין וחשבון. בימים אלה, כמו במהלך כל כהונתו, ראש הממשלה אינו מתראיין. כמו כל שליט טוטליטרי טוב, הוא אומר את דברו רק כשהוא נושא אותו, בעצמו, ואף אזרח או נציג של האזרח לא יטרידו אותו בשאלות. ודאי לא עיתונאים. הנוהג הפסול הזה מחלחל למטה: גם שר הביטחון מופז לא מתראיין, גם שר האוצר לא. אף אחד מהם אינו לוקח אחריות על מעשיו. ככל רודן, שרון גם מסרב לקיים עימות מול המועמד שמולו, שהרי מי הוא בכלל. וכך קורה שאזרחי ישראל מגיעים לבחירות האלו בלי לקבל תשובות בסיסיות, אלמנטריות, על השאלות הגורליות שהם אמורים להכריע בהן.
ועל כל מדורת השבט הזאת מוסיף שמן היועץ המשפטי לממשלה, מי שאמור היה להיות שומר הסף של שלטון החוק, מאבני היסוד של הדמוקרטיה. פעולותיו של אליקים רובינשטיין נותנות לעתים תחושה, שבעיניו השלטון ואנשיו הם המדינה, הם הדמוקרטיה. רובינשטיין הוא האיש שמאפשר לשלטון הכובש לעשות באוכלוסיה הכבושה ככל העולה על רוחו, שלא נקט בשום צעד או הליך כלפי אף אחד מה מעורבים בפרשת בראון-חברון, שלא חוקר או מגנה רבנים מסיתים, ושבבחירות האלה פעל, מיוזמתו, לפסילת נציגים לגיטימיים של חלקים נבחרים מאזרחי המדינה –גם אישית וגם מפלגתית.
אותו אדם מצליח לרשום לעצמו את חקירת ההדלפה הראשונה בתולדות מדינת ישראל שאכן מוצאת את המדליפה, ובמהירות שיא. ומיד, בשעה שתיים בלילה , הוא מוציא לתקשורת את שמה של הפרקליטה שהדליפה את פרשת סיריל קרן. בדרך למטרה הזאת הוא לא בוחל באמצעים: קודם הוא מבקש לצרף את השב"כ, וכשבג"ץ מסרב, הוא לא מהסס לחקור את העיתונאי שפרסם את ההדלפה - חקירה ראשונה של עיתונאי תחת אזהרה - תוך שהוא מאשים אותו בשיבוש הליכי משפט וחקירה.
העיתונות בישראל איננה חופשית במיוחד. הממלכתית נאנקת תחת ידו הכבדה של השלטון התובע פטריוטיות לדרכו, והפרטית מתמודדת עם אינטרסים של בעלי הון, השומרים על האינטרסים של עצמם ושל השלטון - ששומר מצידו על האינטרסים שלהם. העיתונאים בישראל נדרשים להפגין מה שנחשב נאמנות למדינה שלהם, וצייתנות לבוסים שלהם, שהם תלויים בחסדם. העיתונאים בישראל גם רגילים לקבל דברים מדובר צה"ל, דובר המשטרה ושלל דוברים אחרים, לעבור צנזורה - ובעיקר צנזורה עצמית שכבר סיגלו לעצמם.
לעיתונאים בישראל קשה מאוד היום להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. כשהיועץ המשפטי לממשלה, מאיים כל כך על עיתונאי, שחשב שזכות הציבור לדעת שראש הממשלה שלו, שעומד לבחירתו המחודשת, נגוע בשחיתות קשה - הוא תוקע עוד מסמר בארון של הדמוקרטיה בבית השלישי.