מכלאות המצפון

בבתי הכלא הצבאיים כלואים ברגע זה בו זמנית 11 מיוזמי וחותמי "מכתב השמיניסטים" על סירובם, מטעמים שבמצפון, לשרת בצה"ל. הם נכלאים, בניגוד לסדרי דין, ארבע, חמש, שש ושבע פעמים ברציפות על אותה עבירה, ולפחות ארבעה מהם "יושבים" כבר הרבה יותר מ-90 היום שנקבעו בצה"ל כאבן בוחן לחוזק המצפון ולתמימות האמונה. אחד מהם הוא צעיר בני, דרור, פציפיסט וטבעוני מטעמי אמונה (חילונית), שנשפט בידי מפקדת הבקו"ם לתקופת מאסר שישית של 35 יום לאחר שכבר ריצה 133 יום בכלא הצבאי.
יתירה מכך - צה"ל אף חסם בפניו ובפני חבריו שני פתחי המילוט שקיימים עבור כל חייל: הוא אינו מאפשר להם להיפגש עם קב"ן ולהשתחרר דרך קביעת "פרופיל 21", או באמצעות "ועדת אי התאמה". וכדי שלא יחגגו חלילה בכלא, עומדים עכשיו גם להפריד ביניהם.
לפני פחות משנה תמך אגף כוח אדם של צה"ל בשחרור גורף של אלפי תלמידי ישיבות קדושות (לא רק משירות צבאי, אלא מכל שירות מוכר למען הלאום), וזאת בנימוק שבשל גידול באוכלוסייה, מחזורי הגיוס התרחבו הרבה מעבר לנדרש לצורכי ביטחון המדינה. לאור זאת תמוהה ההתעקשות לגייס נגד רצונם מיעוט זניח של 300 צעירים – סך כל החתומים על "מכתב השמיניסטים" - רבים מהם פציפיסטים, אנטי-גלובליסטים, אנרכיסטים, פנקיסטים, טבעונים, ומה לא. הרי מאף אחד מהם אי אפשר יהיה לעשות ממילא חייל שיפגע בכוונה במטרה חיה.

משאל עם ברגליים

הסיבה לענישה המחמירה התבררה לפני שבועות מספר: למען יראו וייראו האמהות והבנים. ראש אכ"א הודה אז לראשונה בפומבי שלמרות מוטיבציית הלחימה הגבוהה בקרב הצעירים, שעלתה באופן תלול מאז החלה אינתיפאדת אל-אקצה באוקטובר 2000, לצה"ל חסרים לוחמים. זאת בגלל שפחות מ-50 אחוז מכלל הגברים היהודים והדרוזים הכשירים פיזית משלימים את מלוא חובתם הלאומית, אם בכלל. מתוך הנותרים, יש רבים בעלי פרופיל רפואי קרבי שאינם מוכנים לשרת כלוחמים. עד כדי כך הבעיה חמורה שמשרד החינוך נטל על עצמו להחדיר בלב ההורים מוטיבציה ל"עקידת בנים".
אבל במקום שממשלת ישראל תראה בכך "משאל עם ברגליים" נגד המלחמה, מנסה ראש אכ"א להחדיר מוטיבציית לחימה בקרב הבנים, ומוטיבציה להקריב את הבנים בקרב האמהות, על ידי החמרה בענישה ללא תקדים של סרבני המצפון, שחלקם אף זכו להכרה של אמנסטי אינטרנשיונל כסרבני מלחמה.
האם זהו משטר דמוקרטי, כאשר רוב עריץ שרוצה במלחמה כופה בחוק (שירות הביטחון) על מיעוט מדוכא של בני טיפש-עשרה להילחם אותה?
את התשובה לכך למדתי על בשרו של בני הגדול, ששירת באותה תקופה כחייל סדיר בחטיבת חי"ר בלבנון. שלוש שנים חלפו מאז דרשנו אני וחברותיי ב"ארבע אמהות" מממשלת ישראל להסיג את צה"ל מדרום לבנון, ועד שראש הממשלה דאז, אהוד ברק, השיב את הבנים לגבול הבינלאומי. במהלך שלוש השנים בהן כיבדנו, אמהות ובנים, את שלטון החוק, את הבחירות ואת עקרון הכרעת הרוב (הידועים לכל תלמיד תיכון כהיבטים הפורמליים הלא מהותיים של הדמוקרטיה), נהרגו בלבנון כמאה חיילים, ורבים עוד יותר נותרו פגועים בגופם ובנפשם. אילו היו מסרבים, לפחות היו נשארים בחיים.

עד מוות?

עד מתי מתכוון הצבא להחזיק אותם בכלא? האם עד מוות? האם עד אשר חלילה מי שלא יכול מצפונית להתחייל ולא מסוגל נפשית לשאת את הכליאה המתמשכת לזמן בלתי ידוע, יפגע בעצמו מתוך ייאוש?
האם כך בכוונת ראש אכ"א להחדיר מוטיבציית לחימה בקרב בנים שחיו את מוראות המלחמה של אב הלום קרב? האם כך הוא מבקש להטיל יראה על אמהות שרואות בהגנה על הצאצאים ציווי אלוהי? שגם מהכלא הצבאי הן עלולות לקבל את הבן בתוך ארון?

עתליה בוימל, אמו של דרור, מחותמי "מכתב השמיניסטים"