מוזיקת המקרה

"כפרה" הוא ספרו הטוב ביותר של זוכה פרס הבוקר, איאן מקיואן ("כלבים שחורים", "אהבה עיקשת", "אמסטרדם"), עד כה. הוא כל כך טוב, שהוא הופך את ספריו הקודמים והמצוינים לסקיצות, לסדנאות עבודה בהן בחן את המבנים והמנגנונים שמופעלים ובאים לידי ביטוי בווירטואוזיות מדהימה ובשליטה מושלמת כמעט ברומן היפהפה הזה, שנפתח כמעין "ראשומון" בריטי ונמשך בזוועות מלחמת העולם השנייה.
הכל מתחיל בערב קיץ לוהט באנגליה הכפרית של 1935. התהליכים שהובילו למלחמה כבר נמצאים בעיצומם, וכמוהם גם האירועים שיעצבו את חייהם של גיבורי הספר. בראיוני בת ה-13 כותבת מחזה רומנטי לרגל ביקורו של אחיה הגדול; סיסיליה, אחותה הגדולה, יוצאת למלא מים באגרטל יקר ערך; האם שוכבת למעלה בחדרה עם מיגרנה; והאב עסוק בענייניו במשרד הממשלתי בו הוא עובד. מיד יגיעו האח הנערץ, חברו המיליונר, בת הדודה היפה ובנה של המשרתת, וניתן יהיה להעלות את המסך על הדרמה שרוקח מקיואן.
מכאן כל פרט קטן, החל מטיוטת מכתב שנשלחה בטעות וכלה באונס, משחק תפקיד בהפיכת רגע זה בזמן לאבן הרוזטה של האהבה, האשמה והכפרה. בראיוני מפרשת באופן שגוי מפגש בין אחותה הגדולה לבנה של המשרתת לצד המזרקה; המחזה המתוכנן אינו יוצא אל הפועל; בני הדודים האומללים בורחים אל השדות; ומכתב אהבה המכיל בתוכו את המלה האיומה "כוס" מגיע בטעות לתעודתו.
כמו בכל רומן בלשי ראוי לשמו, וכמו בספריו הקודמים של מקיואן, גם ב"כפרה" משחקים צירופי המקרים תפקיד מרכזי, החשודים הרגילים נאספים (האם באמת בן המשרתת עשה זאת?) ונקודות המבט השונות של המשתתפים בדרמה הן שיקבעו את מהלך העניינים. אותן נקודות מבט, ובעיקר זו של בראיוני החולמנית, הרומנטיקנית והצדקנית, הן שיובילו את רובי טרנר, בנה של המשרתת, אל שדות הקרב של צרפת, בזמן הנסיגה, את סיסיליה אל אהבתה הגדולה ואת בראיוני עצמה אל בית חולים לונדוני בטרם הבליץ, בעוד פצועי דנקירק מתחילים להגיע מעבר לים.
מקיואן פורש ב"כפרה" יריעה רחבת ממדים של אנשים ומקומות, מבתי אחוזה כפריים באנגליה ועד לחדרי מיון בהם מתהלכות אחיות פלורנס נייטינגליות שהלאו הראשון שלהן הוא שנאסר עליהן לגלות לחולים את שמן הפרטי; משדות קרב חמוצים מדם ועד לונדון של 1999, שבה מסתיים הסיפור הזה בהיפוך עוצר נשימה מהסוג שניתן למצוא אך ורק בספרות, כזה שמחייב את הקורא לבדוק לאחור, אחת לאחת, את הנחותיו ומסקנותיו.
בתשוקתו אל השפה האנגלית, אל הנופים הכפריים ואל האהבה העיקשת נדמה לרגעים שמקיואן כותב את ספרו ממבטחיה של המאה ה-19, יחד עם הנרי ג'יימס ווירג'יניה וולף, שקווי דמיון רבים נמתחים בין יצירותיהם לזו שלו, והאזכורים לג'יין אוסטין ולייטס רק מחזקים את התחושה הזו. אבל מקיואן מצליח ב"כפרה" לכתוב רומן של המאה ה-19 באמצעים של המאה ה-20, ולדון באופן מעמיק בחשיבותן המכרעת של נקודות מבט בנקודה הקריטית של התפוררותן של האמונות ושל הסדר הישן.
למרות שפע האהבה שבו, "כפרה" אינו ספר על רומנטיקה כי אם ספר על רומן, על הצורה הספרותית המתעתעת שמעניקה ליוצרה כוח אלוהי ליצור ולהרוס, לברוא ולאחד. כי יש דברים שניתן לעשות רק בספרות, ואיאן מקיואן עושה אותם.

איאן מקיואן, "כפרה". הוצאת עם עובד, מאנגלית: עתליה זילבר, 413 עמ'