רשמית: ממדינת עובדים הפכנו למדינת נתמכים

נושא הקיצוץ בקצבאות השונות אינו יורד כידוע מסדר היום הציבורי של ישראל. היום (א') תורמת גם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את חלקה לוויכוח, כשהיא מפרסמת לרגל יום המשפחה שורה של נתונים היכולים להצביע עד כמה הפכה מדינת ישראל ממדינה של עובדים למדינה של נתמכים.
מהנתונים עולה, כי בראשית שנות השישים היה מקורן של 98% מההכנסות משקי הבית בישראל בעבודה והוא הצטמצם לרמה של 77% בלבד בסוף שנת 2001. כלומר, בעוד בסוף שנות השישים רק 2% בלבד מההכנסות הגיעו מתמיכות ומקצבאות שונות ומשונות (ילדים, אבטלה, אבטחת הכנסה וכו'), הרי שבשנות ה-2000 העפיל חלקן לרמה של 23% מכלל הכנסותיו של משק בית ממוצע. אחוזים אלה מתחלקים כך: 13% מקורם קצבאות ומתמיכות ממוסדות, כגון מהמוסד לביטוח לאומי, 6% מפנסיה ו-4% מרכוש וממקורות אחרים.
עוד עולה מהנתונים העגומים, כי בסוף שנת 2001 נמצא כי ב-24% ממשקי הבית אין אף מפרנס, כלומר מישהו המשתייך לכוח העבודה. מתוך משקי הבית שבהם לפחות מפרנס אחד, ל-32% יש מפרנס אחד בלבד, ל-35% - שני מפרנסים ול-10% - שלושה מפרנסים או יותר.
הנתונים מצביעים גם על הקשר הברור בין השכלה ועבודה: במשקי בית שראשם הוא בעל השכלה של לפחות 16 שנות לימוד, מהווים משקי הבית שבהם שני מפרנסים 45%, ואילו באלו שראשם למד פחות מ-9 שנים מהווים משקי הבית שבהם שני מפרנסים רק 11%.

מוציאים יותר על דיור ופחות על מזון

בצד ההוצאות שלנו, מגלים נתוני הלמ"ס כיצד השתנו ההוצאות של המשפחה הישראלית הממוצעת לאורך השנים: בארבעת העשורים האחרונים הצטמצם חלקן של ההוצאה למזון (מ-42% באמצע שנות ה-50 ל-17% ב-2001), ולהלבשה והנעלה (מ-12% ל-3%), ועלה חלקן של ההוצאה לדיור (מ-12% ל-23%) ולתחבורה ותקשורת (מ-3% ל-20%).
בתחום הדיור מסתבר כי ב-2001, גרו 71% ממשקי הבית בדירות בבעלותם, רבע התגוררו בשכירות והשאר בדמי מפתח ובדיור חינם. ההוצאות לאחזקת דירה הגיעו בשנת 2001 ל-936 שקל לחודש. מסכום זה, ההוצאה לחשמל, לגז ולדלק לחימום הדירה היוותה את הסעיף הגדול ביותר -27%, ואחריה ההוצאה לארנונה (23%).
יצוין, כי בסוף שנת 2001 עמד מספר המשפחות בישראל על כ-1.503 מיליון, מהן 1.233 מיליון באוכלוסייה היהודית (82%).