מדינת ישראל בעד קראוס שמואל

נפתח בווידוי: באוזני, שמוליק קראוס הוא המשובח שבזמרי ארצנו. אמיץ יותר משלום חנוך, מרטיט יותר מאריק איינשטיין, ישראלי יותר משלמה ארצי. נפתולי חייו, ההרס העצמי והסביבתי והמראה הצרוב הפכו אותו לאגדת הרוקנרול מספר אחת שלנו, אגדה שידעה פסגות נצחיות לצד תהומות עמוקים מים המלח.
תקליטו החדש של קראוס, "יום רודף יום", קרוב הרבה יותר לצמרת מאשר לתחתית. זו לא פסגת יצירתו של קראוס. הלחנים קצת מוכרים מדי, ההפקה של משה לוי קצת שמרנית מדי, צוות הנגנים בראשות מיקי שביב וז'אן פול זימבריס עושה עבודה מקצועית, גם אם מעט נטולת השראה. ובכל זאת, יש פה מקבץ מרשים של שירים יפים שהלחין קראוס, טקסטים מרשימים של יענקלה רוטבליט, ובעיקר, הנוכחות של קראוס, ששום דבר לא ישווה לה.

מרגיש נוח בגלימת הדיכאון

יש שני סוגים של שירים באלבום: הבלדות השקטות-עצובות והלהיטים במקצב פופי יותר. קראוס חש בבירור נוח יותר בגלימת הדיכאון ובעוד שהשירים הקלילים יותר סובלים מחוסר אמינות מסוים (למרות שהם חביבים בסך הכל, ובעיקר "אדון שום כלום"), הבלדות הן החלק המוצלח יותר באלבום. "יום רודף יום", "איפה הילד", "עצבות", שחותם את התקליט בצליל גיטרה רעשני, "שוב חלמתי" הנוגה, ובעיקר "בצד העצוב של העיר", מהשירים היפים של השנים האחרונות, יוצרים פסיפס מרשים של אמן שעבר כבר את שיאו, אבל מצליח שלא להידרדר.
קראוס את רוטבליט משרטטים בתקליט דיוקן של תל-אביב ותושבים תל-אביבים. זו עיר מאובקת, מסתגרת ("תריסי הבתים מוגפים בשתיקה") מזדקנת ומתפרקת ("פנס מטיל חשמל צהוב על מדרכה שבורה") ובודדה ("שוב חלמתי כי עודך איתי/שוב בבוקר קמתי לבדי"), אבל כזו שמשלימה עם עצמה ועם גורלה, בהומור עצמי, ברגיעה, במלנכוליה מתוקה מוויסקי. ("הנה אני בן 64 /באתי אלייך לשים את הראש עם המקל/ אני בא על שלוש... הלכנו רחוק/ בא הזמן שנשב/ כמה פשוט הוא העצב בלב/ זו את, זה אני, זה הצל החולף).