הרשות העיתונאית

יש בישראל קבוצת אנשים שעיסוקה מגן עליה, לדעתה, מציות לחוק – קבוצת העיתונאים, שהפכה ל"רשות הרביעית" במדינה והתייצבה בפועל מעל הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, ולעתים במקומן. קבוצה זו יכולה לרומם אדם בפני הבריות או להשפילו כהרף עין, ושומר נפשו ירחק מריב עמה.
דעתי על מגבלות החיסיון העיתונאי והסיכונים הנובעים מחשיפת מידע בטרם עת כבר הובעה בספר העיתונאים לשנת 1999-2000, ולא ראיתי לנכון לשכנע בצדקתה בשעה שעיתונאי התכוון לפגוע במפלגה המקובלת עלי. אבל ההתקפה הרועמת על היועץ המשפטי לממשלה, שמילא את חובתו כדין, בגלל הוראתו לחקור את העיתונאי ברוך קרא (השותף, לדעתי, יחד עם עיתונו, לעבירה של המדליפה), מחייבת אותי לחזור ולהביע ברבים את דעתי ולומר ליועץ: יישר כוח.
חשיבות העיתונות לשמירת הדמוקרטיה ולטוהר ההליכים בממשל ובמשק נעלה מכל ספק. לכן, ראוי להקנות לעיתונאי חיסיון מוחלט בעניינים אלה. אבל אין להתעלם מכך שיש לעיתונים גם אינטרסים מסחריים (בעיקר הגדלת התפוצה), ולחלקם יש גם אינטרסים פוליטיים. ההיגיון אומר שאין להתעלם מהשפעתם של אינטרסים אלה, ולכן יש להבטיח לעיתונאי הגנה מוחלטת מפני חשיפת מקורותיו רק אם מדובר במטרות החשובות לציבור כולו.
אין היתר לעיתונאי, לא בחוק ולא בפסיקת בית המשפט העליון, להפריע לרשויות החוק כל עוד הן ממלאות את חובותיהן. החופש הראוי לעיתונות לא ייפגע אם היא תשמור על החוק כל זמן שאין הצדקה לעבור עליו. זכות הציבור לדעת אינה מכשירה מראש כל עבירה של עיתונאי.
פרסום קיומה או תוכנה של חקירה בטרם עת מזיק לחקירה ולנחקר, שאולי לא יימצא בו רבב, אבל הוא יכול להועיל לעיתונות על-ידי גידול התפוצה או על-ידי גידול השפעתה על הציבור. פרסום זה אינו מועיל לגילוי האמת, כפי שהוכח בפרשת בראון (שבסיומה ייחסו היועץ המשפטי ופרקליטת המדינה את חוסר האפשרות לגילוי כל האמת לפרסום בתקשורת).
לכן, ראוי היה שהעיתונאי יברר לפני הפרסום את מצבה של החקירה. אם החקירה מתנהלת, מה לו כי ילין עליה? אם שובשה על-ידי המופקדים עליה, מדוע לא נכתבה אף מילה על כך? מדוע לא נאמר לנו מי עיכב את החקירה ומדוע לא הוגשה תלונה על כך לרשות המתאימה (מבקר המדינה, למשל), שתבטיח את המשכה בחשאיות הדרושה לה עד לבירור האמת? אדרבה, נראה שהפרסום מבוסס על מסמך המלמד שהחקירה נמצאת בעיצומה.
לציבור אין עניין להבטיח את תפוצת העיתונים ואת ההטיות הפוליטיות שלהם על חשבון הצלחת החקירות הפליליות. תפקיד העיתונות ככלב השמירה של הדמוקרטיה יבוא לביטוי כאשר יוברר לעיתונאי שהמשטרה אינה חוקרת או מתרשלת בחקירה, או מכופפת ראשה בפני השררה, ושהפרקליטות אינה עושה את המצופה ממנה להדרכת המשטרה ולהסקת המסקנות כהלכה מכל חקירה. אם אמנם טובת החקירה הייתה לנגד עיניהם של העיתונאי ועיתונו, מוטב היה שיעקבו אחרי התפתחותה וינצרו את הפרסום עד שיווכחו בהשתקתה שלא כדין. כך אמנם היו מפסידים סקוּפּ, אולי גם תפוצה והשגת מטרה פוליטית בדרך בלתי-חוקית, אבל נוהגים כאזרחים הגונים. עתה, כאשר יש חשש שעברו על החוק, הימנותם עם "הרשות הרביעית" אינה אמורה להגן עליהם.

השופט בדימוס אורי שטרוזמן, לשעבר יו"ר ועדת הבחירות המרכזית של הליכוד