בחירות במציאות משתנה

שני כללי אצבע חוזרים ושבים גם לאחר מערכת הבחירות האחרונה. הראשון, להצלחה אבות רבים והכישלון נותר יתום. מי שעבד עם המנצחים זוקף את ההצלחה לזכותו ואילו עמיתיו מאשימים את הלקוח בתבוסה הפוליטית. "קשה להחדיר מותג בתוך חודשיים", הצטדקו יועציו של מצנע, כאילו שמועמד פוליטי ואבקת כביסה הם היינו הך. כשלעצמה, ההשוואה מעידה על אומריה. האם אפשר להחזיר מפלגה למדף או להשליך מנהיג לפח? לעומת רכישת מוצר או שירות, ההכרעה הפוליטית היא בלתי הפיכה ומשמעותה גדולה לאין ערוך ממנה.
הכלל השני: התוצאות מקבלות משמעויות מעמיקות יותר בהשוואה לסדר היום במערכת הבחירות. כיצד אפשר לטעון שבבחירות נפלה הכרעה בין שתי חלופות רעיוניות שעה שבמערכת הבחירות עצמה התנהל שיח ציבורי רדוד ברמה של תשדירי תדמית, ונושאים קרדינליים נמחקו מסדר היום? אם לא היה זמן להחדיר את המותג החדש ולשווק את מצנע, כיצד בדיוק הכריעו הבוחרים בין פשרה טריטוריאלית לבין אף שעל או כמעט אף שעל?
אין קשה מלשנות שגרה שמגובה באינטרסים כלכליים. במרוצת השנים התפתחה בארץ תעשיית בחירות. היא המנצחת היחידה בכל מערכה ויש לה אינטרס קיומי להנציח את המצב הקיים. כפי שכבר התפרסם כאן לפני הבחירות, תעשייה זו משליטה סגנון של טיפק"ס – טלפוליטיקה, יועצים, פרסונליזציה, קרנבלים וסקרים. תעמולה ברוח טיפק"ס מייקרת את מערכת הבחירות ולעיתים גם משחיתה את הפוליטיקה.
בצדק העיר יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט מישאל חשין, לגבי נחיצותו של חוק הבחירות (דרכי תעמולה). אלא שאין לבטלו, כהצעת השופט. די לעיין בחוק מחדש ולהתאימו למציאות. כזכור, חוק זה מעניק בנדיבות זמן שידור ברדיו ובטלוויזיה. כל רשימה מקבלת מכסת זמן אחידה, זמן גרעין, של 25 דקות ברדיו ו- 10 דקות בטלוויזיה. בנוסף, לכל מפלגה שמיוצגת בכנסת היוצאת ניתנות 6 דקות ברדיו ועוד 3 דקות בטלוויזיה לכל חבר שלה בכנסת. כך, סיעה בת 10 חברים מקבלת 85 דקות שידור ברדיו ו- 40 דקות בטלוויזיה. זמן רב ויקר למלא אותו. במקביל, יש כאן אפליה לרעת רשימות חדשות.
שינוי בחוק הוא מחויב המציאות המשתנה. כך נעשה גם בעבר, כאשר הוסר האיסור המגוחך להראות את פני המועמדים לכנסת שלושים יום לפני הבחירות. איסור זה שייך לזמנים בהם יומני הקולנוע שימשו מקור למידע ויזואלי והאמינו אז, כרבים כיום, שלמראה עיניים השפעה מכרעת על דעת המצביעים. ב-4 ביוני 1981, כשלושה שבועות לפני הבחירות לכנסת העשירית, קיימו נשיא מצרים, אנואר סאדאת, וראש ממשלת ישראל דאז, מנחם בגין, מפגש פסגה באופירה. מצלמות הטלוויזיה הנציחו את האירוע, אך בשל האיסורים בחוק, לא ניתן היה אלא להקרין חצי תמונה.
בינתיים, המציאות השתנתה, ואתה גם ההערכות על השפעות התמונה על הצופה. בעידן הטלוויזיה והאינטרנט איסור זה נראה אנכרוניסטי, כמו סעיפי חוק אחרים. כדי להתגבר על כוחות השוק ותעשייני הבחירות, דרושה פעולה משותפת של כל סיעות הבית לשינוי החוק הקיים. די להבטיח לכל רשימה זמן גרעין בלבד של 10 דקות בשבוע לפני הבחירות. זמן יקר זה ינוצל כדי לידע את הבוחרים, להציג את מצע הרשימה ומועמדיה, בלי גימיקים ושטיקים. מעניין לבדוק כמה מבין מצביעי שינוי יודעים כיום מיהו המועמד השני או השביעי ברשימה. כדאי גם לשקול הגבלת פרסום סקרים ושעשועים אחרים שבועיים עד שלושה שבועות לפני הבחירות, כנהוג בדמוקרטיות אחדות.
שינויים אלה ואחרים עלולים אמנם לאיים על תעשיית הבחירות בארץ, אבל יתכן שיצילו את מערכת הבחירות מנטל הטיפק"ס, יוסיפו מידע משמעותי לבוחרים, ישפרו את איכות השיח הציבורי, ואולי ישיבו לבוחרים את ההזדמנות להכרעה אמיתית.

פרופ' דן כספי, מרצה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון וחבר בוועד המנהל של רשות השידור