אף אחד לא הולך לשומקום

נפתח בסיכום: "לאן הולכים פתאום כולם", האלבום החדש של נקמת הטרקטור, הוא יצירה מגובשת, מרשימה ומענגת - אחד מאלבומי הרוק הבשלים והמרגשים שיצאו בשנים האחרונות בארץ. למי שאהב את הלהקה לכל אורך הדרך, זה אלבום חובה. למי שלא הכיר את הטרקטוריסטים בעידן "עפיפונים" או "זכות הצעקה", זו הזדמנות לגלות את אחת הלהקות המוכשרות ביותר שיש לנו.
ההפוגה הממושכת שלקחה הלהקה מהרוק הסטנדרטי לטובת מחוזות ניסיוניים יותר ומוזיקה למחול, סרטים ותאטרון, לא פגעה כהוא זה באנרגיה החודרנית שלהם. הניסיון שרכשו מתבטא בצניעות ובדיוק שלא איפיינו אותם בעבר. הנגינה של גרין, אביב ברק, אבי בללי ואופיר לייבוביץ, הרמונית ומאוזנת, בלי שוויץ ובלי שואו-אוף. השירה של בללי, שלטעמי היתה החלק החלש בתקליטי העבר של הלהקה בשל קולו המוגבל יחסית, משתלבת כאן מצוין במארג המוזיקלי, שמתנייד בין השפעות שונות ומשונות, אבל נשמע תמיד בדיוק כמו שהייתם מצפים מנקמת הטרקטור.
הסגנון של הלהקה, שהחלה את דרכה בסוף שנות ה-80, היה שונה מלכתחילה מהמקובל ברוק הישראלי, ושילב הרבה יותר השפעות אירופאיות (בעיקר בריטיות, אבל לא רק) מאשר אמריקניות. וגם בניינטיז, סגנון הגראנז' שדבק אז בלהקות ארצנו כמעט ולא חדר לטריטוריה המוזיקלית שלה, שנשענה הרבה יותר על מורכבות מוזיקלית, מעברים ייחודיים, סולואים מתפתלים ודיאלקט אינטליגנטי עם המאזין. בתקליט הזה, הסגנון הזה מגיע לידי מיצוי מושלם.
שיר כמו "חיים" הוא לא פחות מיצירת מופת. "ימים", הקטע השלישי בתקליט, צריך להפוך ללהיט רדיו ענק. נכון, התשוקה והלהט שאיפיינו את הלהקה בתחילתה, קצת חסרים כאן, אבל הפיצוי שמגיע הוא העומק. במוזיקה, כמו באהבה, יחסים שמתחילים בלהט, והופכים לכאלה שמונעים על ידי האמונה ההדדית, ההשלמה עם הקשיים, התקווה המשותפת, ובעיקר הרעות - הם יחסים שקושרים בין נשמות, של אנשים, או של אנשים ומוזיקה.

מופע הבכורה של "נקמת הטרקטור" יתקיים ביום ה' (6/3), 22:00, מועדון הבארבי, תל-אביב.