הכוח והרוח

מיליוני אזרחים אירופים אינם טועים. קריאת התיגר האדירה נגד המלחמה בעיראק, שעלתה בסוף השבוע ממאות ערים באירופה, חושפת חברה אנטי-מלחמתית המנפצת בחמת זעם את כל המיתוסים של המלחמה. בת הקול האירופית נופלת כאן כצפוי על אוזניים ערלות, ואינה מעמעמת את חדוות המלחמה שבה נתקפה ישראל. חבל. אירופה יודעת דבר או שניים על מלחמות וראוי היה להקשיב לה. היא היא מנהיגת העולם החופשי, ולא הכנופיה הטקסנית בוושינגטון.
תאוות החיים מתפרצת היום מכל פינה באירופה. עריה הפכו זה מכבר למוקד של תסיסה תרבותית, חברתית ופוליטית. אירופה הנוכחית היא מקום צעיר, בריא ואופטימי ברוחו, שבע אך לא מסואב.
מלחמות נתפסות בה כפטנט פרימיטיבי שראוי היה להיפרד ממנו יחד עם המאה ה-20. אירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה היא חברה אנטי-מלחמתית ובעלת אתוס פציפיסטי עמוק.
מי שרואה באירופה בועה הדוניסטית מנותקת וסבור שמדיניות החוץ שלה לוקה בצביעות, פרו-ערביות או חלילה אף אנטישמיות – מפגין חרדה ולא עוסק בניתוח המציאות. את ההתנגדות העזה והחובקת למלחמה לא מוביל בכלל הרובד הפוליטי, כי אם הרחוב. ואילו ממשלותיהן של מדינות מזרח-אירופה לשעבר תומכות הצהרתית במלחמה חרף התנגדות בני עמן, בשל התלות הכלכלית המוחלטת בממשל האמריקני ובמוסדות פיננסיים עתירי עוצמה כמו קרן המטבע העולמית.
טרם שישראל ממשיכה לגדף את האיחוד האירופי ומוסיפה לשמש להקת מעודדות מביכה של בוש הבן, כדאי לשים לב לעובדה שהאיחוד הוא שסוגר עתה על ערפאת ומוביל אותו לסוף דרכו הציבורית, ולא הממשל בוושינגטון. מי שעוצר את תנועת הכסף הגדול מאירופה הוא פרלמנט האיחוד האירופי. למהלכים של אירופה יש תוקף ואפקטיביות, בין השאר משום שגישתה ומדיניותה מושכלת ומאוזנת לאין שיעור מזו של הממשל האמריקני.

כנופיית האקדוחנים הרפובליקנית

תחושת מבוכה וגיחוך מתעוררת כאשר שומעים את הסופרלטיבים שהממשל האמריקני מרעיף על עצמו. נדרשים דמיון מופלג ושיאים חדשים של ציניות כדי לחשוב על צמרת הממשל האמריקני במושגים של מנהיגי העולם החופשי, שהרי מדובר בטרויקה רפובליקנית אלימה. ג'ורג' בוש הבן בשבתו כמושל טקסס היה חסיד מושבע של הוצאות להורג. סגנו, ריצ'רד צ'ייני, התנגד לשחרורו של נלסון מנדלה מכלאו ולביטול משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. שר ההגנה, דונלד רמספלד, היה רמבו כבר בימי הנשיא רייגן ותמיד גרס שמה שלא נפתר בכוח – נפתר בהרבה יותר כוח. ליד האנשים האלה, אריאל שרון הוא הדלאי למה.
המדיניות האמריקנית בעיראק היא כרוניקה של ברוטאליות וציניות. הממשל האמריקני תמך תמיכה פעילה ונלהבת במשטרו של סדאם חוסיין בכל שנות ה-80, חרף מעשי הטבח שנעשו בכורדים. היה זה הממשל האמריקני שלא אפשר לעם העיראקי להפיל את סדאם ב-91'. האמריקנים חששו מדמוקרטיזציה של המזרח התיכון, מהתפרקות עיראק ומהתחזקות איראן, ועל כן אפשרו לסדאם לדכא את המרד. כאז כן עתה, האמריקנים אינם מתכוונים למקד את המערכה אך ורק במשטר, במנהיגים, במנגנון הביטחון ובמפלגת הבעת'. אימי המלחמה לא יפסחו על מאות אלפי אזרחים עיראקים.
אילו היעד המרכזי של ארה"ב היה כינונה של עיראק פדרלית בעלת דמוקרטיה רב-אתנית, ההתנגדות למלחמה הייתה מינורית פי כמה. אבל האמריקנים אינם שחקנים חדשים בזירה והיות שכל חפצם הוא להעלות לשלטון גנרל אחר בדומה לדיקטטורות בדרום אמריקה, אין פלא שהאירופים אינם משתגעים על המלחמה הזו.
עיראק היא חברה ערבית בעלת מאפיינים ייחודיים. קיימת שם מסורת עמוקה וממושכת של אופוזיציה והתנגדות לשלטון המרכזי, יש בה מסורת של זהות לאומי. הכורדים בעיראק, בניגוד לאחיהם בטורקיה, מעולם לא ביקשו להתנתק ממנה. גם השיעים, המהווים רוב במדינה, אינם רוצים ניתוק. קיימת גם מסורת שמאלית חזקה ומפלגה קומוניסטית ותיקה. יש אפוא בעיראק בסיס לשינוי, אולם האמריקנים אינם סוכני השינוי המיוחל.