הקשר הישראלי

השם עדו גולדברג הזדקר ברשימת הקרדיטים למיני סידרה "ישו", ששודרה כאן לפני כשנתיים, בולט כמו כיפה סרוגה בכנסיית הקבר הקדוש. השם הזה שב והתנוסס בין שחקני הסידרה "מקושרים" ("ATTACHMENTS"), ועורר סקרנות מובנת, שהסתיימה בשיחת טלפון לדירה בבלסייז פארק, לונדון.
בסידרה, שחוזרת בעונה שנייה (בי.בי.סי פריים, יום ד' 22.30), משחק גולדברג בתפקיד ברנדון, מעצב אתרי אינטרנט ואחד מצוות מגזין מקוון שהקימו זוג יזמי הייטק יאפי. אגב, בראיונות בלונדון טען גולדברג שהוא לחלוטין לא קומפיוטר-גיק כמו ברנדון, וחוץ מאי-מייל וכאלה הוא לא ממש בעניין.

- עדו, איך העברית שלך בימים אלה?

"לא הכי טובה", הוא עונה באנגלית, ועובר לעברית: "אני מדבר קצת, אולי לא מספיק בשביל השיחה שלנו, אבל אתה יכול לדבר בעברית אם תרצה. אני אבין אותך".

- כשהתחלת לשחק, שקלת לשנות את השם?

"כשהגעתי לאנגליה, בן עשר, סבלתי מהשם הזה. עדו גולדברג זה שם מאוד יהודי, ובבית הספר חטפתי מילדים אחרים. אבל עכשיו אני גאה בו. אני אוהב לחיות בארץ שבה אתה אומר את שמך, מוזר ככל שיישמע לאוזניים אנגליות, ומקבלים אותך בטבעיות והכל קול".
גולדברג, 28, נולד בחיפה. אביו אדריכל, יליד לטביה שגדל בדרום אפריקה, למד בלונדון, בא לחופשה בישראל, הכיר את אשתו לעתיד, התחתן, הקים משפחה, הוליד שלושה ילדים והחליט להגר מכאן. "אבי התגעגע ללונדון, שהיא מבחינתו מקום שבו קל יותר לעבוד ולהסתדר. המעבר שלנו ללונדון קירב את המשפחה וליכד אותה, כי הוא מעולם לא הצליח להשתלט על העברית וכאן כולנו מדברים אנגלית".

- למדת בבית ספר יהודי?

"אחרי שחטפתי מכות בבית הספר הראשון, שלא היה יהודי, הורי נכנסו לפאניקה והעבירו אותי לבית ספר יהודי. במבט לאחור זה די מגביל את ראיית העולם שלך, את מה שאינו חלק מהקהילה היהודית. כשאתה חי כמיעוט במדינה שאינה ישראל, זה די בעייתי".

- אנטישמיות?

"אולי פעמיים שמעתי הערות גזעניות ברחוב, אבל מה אתה יכול לעשות בעניין? במובן מסוים אני שמח שזה קרה, כי זה לימד אותי להגן על עצמי".

- יש לך קרובים בישראל?

"בטח, בחיפה. דוד ודודה ובני דודים. הייתי אמור לבוא לבקר, אבל יומיים לפני כן היה פיגוע קשה בנתניה, וזה הכניס אותי ללחץ. אתה יודע, עוד כשגרנו בחיפה היתה פרשת רצח הילד דני כץ משכונת דניה, ואני חושב שהרוצחים הערבים עבדו אז בסופר ואפילו הביאו לנו משלוחים הביתה. אבל יש לי גם זכרונות מאוד נעימים מחיפה, מחוף הים, מבית הספר באחוזה שאהבתי מאוד. אני זוכר טיולים בוואדי שהיה מאחורי רחוב ויתקין, שבו גרנו. היום בטח יש שם בניינים".

- אחרי הראיון שלך ל"ג'ואיש כרוניקל" (בטאון הקהילה היהודית בבריטניה) נהיית סלבריטאי יהודי כמו סאשה ברון כהן (עלי ג'י)?
גולדברג צוחק. "לא, עוד לא הגעתי לזה. אני לא מעוניין להפוך לסמל או משהו כזה. התראיינתי רק כדי לעשות 'נאחעס' (נחת, ביידיש) לאמא שלי. בעיקרון אני לא מת על ראיונות לעיתונים באנגליה, כי שואלים שאלות שלא קשורות אלי, אלא לצרכים ספציפיים-יחצניים. יש לך הרגשה שלא אכפת להם ממך. כשאני מדבר איתך ויודע שיקראו בישראל מה שאמרתי, זה חשוב לי, זה נוגע לי אישית".
גולדברג עזב את התיכון בגיל 17, התפרנס מעבודות מזדמנות, למד משחק והתארח בסדרות מוכרות כמו "התחנה" ו"הולבי סיטי". "קישורים" הוא תפקידו הראשי הראשון בטלוויזיה.

- איך הגעת אליו?

"זה נורא מצחיק. לקח לי ארבעה אודישנים לקבל את תפקיד ברנדון. האודישן הראשון בכלל לא התקיים: כשהגעתי, התברר לי שזה למחרת... כשחזרתי, מרוב מבוכה עשיתי אודישן גרוע מאוד וחשבתי שאכלתי אותה. אבל הם נדלקו על מה שעשיתי, כי איכשהו זה כל כך התאים לדמות ולאופי של ברנדון. אז שוב הוזמנתי, ובסופו של דבר נבחרתי".

- וכבר בפרק הראשון היתה לך סצינת עירום...

"כן, סצינה לגמרי פסיכית. אתה יודע, בכל אודישן, כמעט לכל תפקיד, אומרים לך: 'ברור לך שייתכן שתצטרך להצטלם בעירום?' ואתה אומר, 'אין בעיה, קול, מה שתגידו'. בכלל לא נראה לי הגיוני שגיק (חנון) כזה כמו ברנדון יגיע לסצינת עירום עם בחורה. והנה, בדף הראשון של התסריט כתוב: ברנדון, עירום במשרד, גולש על סקייטבורד... זה לא מטורף? אבל הסתדרתי, עם תמיכה ועידוד מכל מי שהיה שם".

- שיחקת בשני פרויקטים שונים לגמרי באותו שם, "UPRISING", אחד סיטקום והשני סרט טלוויזיה אמריקאי על מרד גטו ורשה...

"הסיטקום היה עם אנטון רוג'רס, שאני מעריץ מאז הסרט 'נוכלים בריביירה'. אני והאחים שלי צפינו בקלטת עשרות פעמים. הוא כל כך מצחיק! הוא ושחקן נוסף בסידרה, קווין מקנאלי, כל הזמן ניסו להצחיק אותי ולקלקל לי סצינות... בסרט הטלוויזיה על מרד גטו ורשה מאוד רציתי להשתתף. קיבלתי תפקיד קטן, של חבר המחתרת שבזכות קשריו עם פועלי הרכבת התברר שהרכבות נוסעות לטרבלינקה, ולא למחנות עבודה. הסרט צולם בסלובקיה והיה לי הרבה זמן פנוי, אותו ניצלתי לטיול בפולין. ביקרתי בטרבלינקה, בבית כנסת ישן בעיר קרקוב, שם הרבי הזמין אותי לאכול עם משפחתו, דבר שמאוד ריגש אותי. ומעבר לכך שהתפקיד היה מאוד חשוב בעיני, נהניתי פשוט להתבונן וללמוד משחקנים נפלאים, כמו דונלד סאתרלנד, ג'ון ווייט, דייוויד שווימר".

- וגם מילי אביטל שיחקה שם.

"נכון. היא שחקנית נהדרת וגם בן אדם נחמד. שמחתי לפטפט קצת בעברית עם בחורה מישראל".

- ואחרי "מקושרים" מה הלאה?

"קודם כל, לקחתי חופשה, כי הייתי פשוט תשוש. אבל עזוב, אני לא אוהב לדבר על תוכניות לעתיד. נגד עין הרע...".

- בסך הכל אתה מבסוט מהחיים, לא?

"למה לא? יום שישי בצהריים, אנחנו מדברים שיחה נעימה, מזג האוויר, המחורבן בדרך כלל, עכשיו בכלל לא רע. ובערב אני אצל ההורים שלי, לארוחת ליל שבת. אז כן, אני בהחלט מרוצה".