אומנויות לחימה: הדור הבא

בגיל שמונה, בהשראת סרטי הווידאו ששודרו בכבלים הפיראטיים, ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. "אני רוצה להיות נינג'ה שחורה", עניתי בגאווה להורי, שנחרדו לגלות מהי משאלת לבם של בנם יחידם. בגיל תשע כבר עשיתי את הצעד הראשון לקראת המטרה והתחפשתי בפורים ללוחם נינג'ה מאיים. שנה אחרי ההצהרה המרגשת נרשמתי לחוג ג'ודו, ובגיל 11 הגעתי לשיאי המקצועי, כשבחוסר רגישות משווע של לוחם לא מנוסה ריסקתי, באמצעות בלוק בטון שזרקתי לעבר "אויב דמיוני", חלון של מכונית חונה.
להגנתי אני יכול לומר שבאותם ימים רחוקים של שנות השמונים, להיות נינג'ה או מינימום ג'ודואיסט היה מסדר לך מעמד חזק מאוד בהיררכיה הכיתתית. בכלל נדמה ששנות השמונים היו שנות הזהב של אומנויות הלחימה: התחנה המרכזית היתה עמוסה בסרטי ברוס לי, בחנויות הצעצועים יכולת לרכוש כוכבי נינג'ה ממתכת, והבגד הלאומי היה חלוק ג'ודו לבן, רצוי עם חגורה שחורה. שני עשורים ושתי מדליות אולימפיות אחרי, והג'ודו הפך שכיח בערך כמו הטניס והכדורגל. משם היה זה רק עניין של זמן עד שכמה משוגעים לדבר ייבאו לארץ את הטאי-צ'י, הקונג-פו, הטאקוונדו והקפוארה, שחדרו במהירות למיינסטרים השכונתי המכונה בעברית מדוברת "חדר כושר".
עכשיו, אחרי שהישראלי הלוחם מיצה את האומנויות הוותיקות, נראה כי התחום עומד לעבור מהפך נוסף. בשנה האחרונה החלו לשטוף את הארץ כמה אומנויות לחימה שעד עתה נחשבו לאזוטריות ומשונות. אנחנו ב"מנטה" בחרנו לסמן עבורכם את הארבע שלדעתנו ייחשבו בקרוב לחמות ביותר.

קבודו: לחימה חקלאית

כשבן גוריון חלם ליישב את הנגב, סביר להניח שהוא לא העלה בדעתו שברבות הימים, באותו האזור בדיוק, יוקם מרכז שילמד אומנויות לחימה באמצעות כלים חקלאיים. כלים חקלאיים כאמצעי לחימה? הנהפוך מעדרינו לחרבות? על פי שיטת הקבודו היפנית, התשובה היא כן. משה גליסקו (47), המשמש בשעות הבוקר מורה מחנך למקצועות הטכנולוגיים, מלמד בשעות הערב את רזי הקבודו - שיטת הגנה עתיקת יומין של חקלאי יפן.
שיטת הקבודו, הוא מספר, נולדה ביפן, כתוצאה מפקודת שליט שאסר על החקלאים לגעת בכלי נשק. מכיוון שאותם עובדי אדמה היו נתונים למתקפות רבות מצד שודדי דרכים, הם נאלצו למצוא פתרונות יצירתיים להגנה, ועשו זאת באמצעות כלי העבודה שלהם, שהפכו לכלי לחימה.
לאחר שנחשף גליסקו לקבודו, הרחיק עד ליפן כדי להכיר מקרוב את רזיה. "רוב הפעילות של הקבודו מתרחשת כיום באי בשם אוקינאווה, שנמצא בים הצהוב. הייתי שם, וזה פשוט מדהים לראות את כל המורים הישישים, ששימרו את המסורת הזאת ומבצעים תצוגות ראווה ברחובות העיר".
למרות שלפי שעה ניתן למנות על כף יד אחת את המקומות בהם מלמדים את הקבודו בארץ, גליסקו לא נואש, ובמסגרת הניסיון לעידוד נוער להכרת האומנות הוא שוקד בימים אלה על הקמת בית ספר פרטי לשיטה.
- מהם בעצם כלי הלחימה בשיטה הזו?
"מדובר בכלים חקלאיים לכל דבר שבעזרתם נלחמים המתאמנים בשיעורים: מעדר, משוט של סירה, מוט עץ שעליו נשאו החקלאים דלי מים, מגל ששימש לקצירת אורז, בעצם מה לא. בחלק מסרטיו של אקירה קורסאווה יש חקלאים מסתערים על אויביהם. מה שהם עושים בעצם זו לחימת קבודו. אפילו ברוס לי עצר את אויביו עם הנונצ'קו המפורסם, שבמקור שימש ככלי לקציר האורז".
- סוג לחימה שכזה אפקטיבי גם כיום, בעידן הנשק המתוחכם?
"בהחלט. ב-FBI, לדוגמה, יש מחלקה שלמה שעובדת על פי שיטת הקבודו. הם מפתחים שם כל מיני דרכים לא קטלניות על מנת להכניע אויבים עם כלים שנחשבים להכי לא לוחמניים - מחזיקי מפתחות למשל".
- אולי הקבודו יספק לנו את הפתרון לבעיות הביטחון במדינה?
"האמן לי שעם מעדר, מוט או מקל אפשר להמם את האויב. כשהייתי באוקינאווה ראיתי תצוגה של המשטרה המקומית, שפועלת על פי רזי שיטת הקבודו, ואני חייב לומר שהפעילות שלהם לא היתה מביישת שום יחידה קרבית שלנו".
- כמה כוח פיזי צריך על מנת לתפעל את כלי הנשק החקלאיים?
"מתחילים לא צריכים ידיים חזקות, מיומנות או יציבה. המגיעים עם הזמן. בקבודו אין מאמץ פיזי רב, וזה מפתח פלג גוף עליון חזק, ידיים וכתפיים בריאות, יכולות קואורדינציה מעולות, יציבה נכונה ורגליים חזקות. למי שיש בעיות בריחת סידן, למשל, זו דרך פנטסטית לחיזוק הגוף".

צ'וי-לי-פוט: לחימה משולבת

ללמד אומנות לחימה עתיקה מספר מצומצם של משוגעים לדבר זה שליחות. מצד שני, להיות שליח לציבור מצומצם של עשרים אנשים יכול להיות דבר מתסכל. אלי בנימין (36), העומד בראש "בי-דור-יו", בית ספר לאומנויות לחימה בתל אביב, גילה לפני מספר שנים את שיטת צ'וי-לי-פוט, סגנון לחימה בן 500 שנה, שנולד במנזרי שאולין שבסין.
לדבריו, אחת הסיבות המרכזיות לעובדה שמספר התלמידים של שיטת הצ'וי-לי-פוט קטן נובעת מכך שמדובר בשיטה מורכבת מאוד, המשלבת בין אומנויות לחימה שונות ודורשת מיומנות רבה וניסיון מהלוחמים בה. "הסגנון הזה נחשב לסגנון ברמה גבוהה לאו דווקא מההיבט הפיזי, למרות שהוא דורש גמישות רבה וכוח, אלא בעיקר מפני שהשיטה הזאת עובדת על דיוק רב מאוד, אנרגטיות רבה, תהליך נשימה מסודר ושילוב של תנועות מנוגדות", הוא מסביר.
למתבונן מהצד תנועות הלחימה של הצ'וי-לי-פוט יזכירו תנועות ציפור המשולבות עם תנועות מהירות של נמר: שילוב מרתק ומורכב מאוד. תנועות הציפור הן עדינות ולוחמניות, ומחקות את העגור הלוחמני, שמשתמש בכנפיו על מנת להביס את אויביו, ועם זאת מגן עליהן לבל ייפגעו. תנועות הנמר הן תנועות אגרסיביות יותר ופחות מעגליות, והן אלו שהופכות את סגנון הצ'וי-לי-פוט לסגנון לחימה מורכב בעל תנועות מנוגדות וסותרות, הדורשות מיומנות רבה והקשבה לגוף וליריב.
"הצ'וי-לי-פוט מספק בעיקר זווית גבוהה יותר של ידע קודם והתבוננות אחרת על אומנויות הלחימה. כל מי שבאמת משוגע לדבר ישאף להתקדם, להתפתח וללמוד עוד. מי שמחפש אתגרים אמיתיים ושיפור המיומנות הקיימות בו צריך לשאוף להכיר את הצ'וי-לי-פוט", מסכם בנימין.

אייקידו: לחימה אלגנטית

האייקידו נחשבת לאחת מאומנויות הלחימה הצעירות שהגיעו מהמזרח הרחוק. כל כך צעירה, שהיא בקושי בת 300 שנה. השיטה הומצאה על ידי האמן מוריהיי אוישיבה ביפן, ושמעה יצא בעולם המערבי רק בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת.
האייקידו דוגלת בהגנה וחיבור עם היקום, ופירוש שמה הוא "הרוח עם היריב" (כלומר, הכנע את האויב תוך שמירה על כבודו). תורת הלחימה הזו נשענת לא על בעיטות או אגרופים, אלא על שימוש באנרגיות הגוף והנפש, במטרה לשלוח אותן מגוף הלוחם באופן מובחן ומדוד. לא מדובר כאן בלחימה סטטית, אבל גם לא בקרבות סטייל ואן דאם המסוקס.
גיא סער (32), מדריך אייקידו במקצועו, נחשף לשיטה לפני יותר מעשור, ומאז הוא נותר נאמן לה: "בשנת 90' התקיימה תצוגה של אומנויות לחימה בהיכל הספורט בתל אביב.
"הגעתי לשם במטרה לחפש לי סוג אמנות לפיתוח הגוף והנפש. התחלתי כמו כולם עם טאי-צ'י, ובשלב מסוים הרגשתי שזה איטי מדי עבורי. חיפשתי משהו קצת יותר מהיר ולא אלים, וכך הגעתי לאייקידו. מה שקסם לי היתה התנועה של האייקידו, שהיתה עגולה, איטית, יפה וממוקדת. כשאתה לוחם בה, זה נראה כאילו אתה לא מתאמץ לעשות את התנועות. הכל מאוד הרמוני".
- כיצד אמורים להגיע להרמוניה אם מבצעים אקט של אלימות?
"התשובה פשוטה. בתנ- ועות האייקידו אנחנו אף פעם לא נחסום או נבלום את האויב, אלא נאפשר לו לסיים את התנועה שלו, ואז נגיב".
- זה מאוד אצילי, אבל זה נשמע גם כמו מתכון בטוח לתבוסה של הלוחם.
"להפך. המטרה שלנו היא להוכיח שניתן להכריע מצב ללא כוח. המטרה היא להראות ליריב שאלימות ותוקפנות לא משתלמות, כי בסופו של דבר הוא ימצא את עצמו על הרצפה. החוכמה היא שככל שהטכניקה יותר מעודנת ויותר קצרה, כך היא יותר טובה וגורמת כמה שפחות נזק. המטרה היא לעצור את התוקף - לבלום אותו, ולא לפצוע או להרוג".
- כמה חסידים יש לענף הזה בישראל?
"אני מעריך שבסביבות ה400-. עקרונית, יש מספר מרכזים שפזורים ברחבי הארץ, וזה ענף שצובר תאוצה. המרכז שאני עובד בו נמצא בפתח תקווה, ויש היום לא מעט בתי ספר ברחבי הארץ, מחיפה ועד ראשון לציון, כשהמרכז הכי גדול נמצא בשכונת פלורנטין בתל אביב".
- גם נשים מתאמנות אצלכם?
"בהחלט. למרות שתחום אומנויות הלחימה הוא בדרך כלל גברי, יש לנו גם כמה נשים שנכנסו לעניין בצורה רצינית מאוד. אני מקווה ומעריך שבקרוב נהיה מוכרים יותר. כשהתחלתי להתעסק באייקידו היו בארץ בודדים שהתעניינו בשיטה.
"היום יש הרבה יותר מודעות, נפתחו לא מעט בתי ספר שמלמדים אותה, ומי שמאוד תרם לפיתוח המודעות הוא השחקן ההוליוודי סטיבן סיגל".
- עד כמה שזכור לי, בסרטים שלו הוא די אלים ומנתץ קירות ואנשים. זה לא נוגד את רוח ההרמוניה שלכם?
"בהוליווד כמו בהוליווד, עושים אקשן. מה שחשוב באמת זו הטכניקה, התנועות האציליות והפן הרוחני. אלו ממש גורמים לסוויץ' מבחינה אישית, ולפחות אותי הם לימדו להפעיל יותר שיקול דעת בחיים. לחניכים שלי אני תמיד אומר שאייקידו זה דו שיח. הצד שתוקף מנסה להסביר לי משהו. אם אני אצעק עליו, לא ייצא מזה כלום. אם אקשיב לו ואענה לו בצורה מתונה, נצליח להגיע לשלווה".

ג'יאוג'יטסו ברזילאי: לחימה קטלנית

בניגוד לשיטות שנסקרו לעיל, לשיטה הבאה אין עדיין קהל מעריצים בארץ, אך אם לשפוט לפי מה שמתרחש בשנים האחרונות בדרום אמריקה, מדובר כנראה באומנות לחימה שתהפוך בעוד זמן לא רב ללהיט גם אצלנו. הכירו בבקשה את הג'יאוג'יטסו הברזילאי.
עמירם עיני (29), הדוגמן המככב בכתבה זו ומתאמן בשיטה במשך שנים, מסביר מה זה בעצם: "הג'יאוג'יטסו הברזילאי הוא פיתוח של אומנות לחימה יפנית בעלת אותו שם".
- מה הקשר של שיטה יפנית לברזיל?
"השכלול נולד לאחר שאחד המאסטרים היפנים של השיטה ביקר בברזיל ולימד שם אדם פשוט ואת 12 ילדיו את הטכניקה. המשפחה, שהתאהבה בשיטה, אימצה את הרעיון והתחילה לפתח אותו: להפוך את התנועות ושיטות התקיפה למהירות ואכזריות יותר".
- בארץ השיטה הזאת עדיין לא מוכרת. איך נחשפת אליה?
"כמו כל ילד ממוצע, גם אני הייתי מעריץ של סרטי ברוס לי. כבר בגיל תשע התחלתי להתעניין באגרוף תאילנדי וג'יאוג'יטסו יפני. למדתי אותם בחוגים ליד הבית, ושניהם היו ענפים די כסחניים. בשלב מסוים חיפשתי אלטרנטיבה, ורציתי משהו שהוא יותר אומנות לחימה מאשר ספורט מטורף כמו האגרוף".
- אבל לפי איך שאתה מתאר את זה, גם הגי'אוג'יטסו הברזילאי לא עדין במיוחד.
"זה נכון, אבל הספורט הוא תחרותי יותר. אתה צריך להיות אתלט כדי לנצל את מקסימום הפוטנציאל של הגוף שלך על מנת להשתמש בו כנגד מישהו אחר. אומנות לחימה זה כבר עניין הרבה יותר פילוסופי, עם טכניקות והרבה מודעות והקשבה עצמית. אתה עובד פחות על הגוף ויותר על הטכניקה. אומנויות לחימה זה קודם כל בריאות. עושים את זה במטרה לפתח נשימה, לפתח קואורדינציה והקשבה. המוטו באומנויות לחימה הוא 'אל תעשה מעבר ליכולות שלך'. עדיף לעשות 25 כפיפות בטן כל יום, ושתהיה מסוגל לעשות זאת גם בגיל 90, מאשר 200 כפיפות בטן, שלא תהיה מסוגל לעשות בעוד עשור".
אחרי שנים של התעסקות באגרוף תאילנדי וקונג-פו, נחשף עיני לג'יאוג'יטסו הברזילאי במסגרת תחרות מעורבת של כל אומנויות הלחימה. "רציתי לראות מה היכולות שלי וניגשתי לתחרות, שהיא תחרות עם חוקים פתוחים. שמו אותי מול מישהו שהתעסק בג'יאוג'יטסו ברזילאי. נגשתי אליו מלא בביטחון עצמי, והוא התקרב אלי והביס אותי תוך שישים שניות מרגע תחילת הקרב, בלי לתת לי אפילו מכה אחת. הוא עשה לי איזה תרגיל פשוט, שגרם לי להיות על הרצפה במהירות וללא כאב. נורא סיקרן אותי איך הוא עשה את זה, אז התחלתי לחקור אותו על התחום, וככה הגעתי לעניין".
- איך זה שהג'יאוג'יטסו הברזילאי יותר אכזרי מהיפני?
"ברזיל היא מדינה אכזרית ואלימה הרבה יותר מיפן. אנשים משועממים שם יותר, והם אוהבים ללכת להילחם וללכת מכות סתם בשביל הכיף. אני חושב שהשיטה הברזילאית מתאימה יותר לסטנדרטים של עולם שהולך ונהיה יותר ויותר אלים".
- בגלל זה הוא נהיה כזה אלים? בגלל שאנשים רוצים לראות דם?
"אולי, אבל גם מפני שזה מאפשר לאנשים להגשים את הפנטזיה הילדותית של להיות ברוס לי. הם ראו שכל אחד יכול להתעסק בזה, ובגלל המודעות לבריאות שהתפתחה בעולם, כל אומנויות הלחימה לא נתפסות כמשהו של עבריינים, אלא ככלי לפיתוח הנשימה, הריכוז והגמישות, כך שאין להן תדמית שלילית".
- ואיך מצב האומנות הזאת בישראל?
"כאן עדיין אין מודעות רבה אליה, אבל אני כבר מתחיל לשמוע על אנשים ששמעו משהו על זה, שקראו באינטרנט או שחזרו מחו"ל עם סיפורים. הם מתחילים להביע עניין, ואני מאמין שכמו שהקפוארה תפסה בארץ והפכה ללהיט היסטרי, זה רק עניין של זמן עד שמישהו יביא ארצה את השיטה הזאת".
- אז איפה אתה מתאמן בינתיים?
"גם מכיוון שאין לי ממש פרטנרים לתחום, וגם מפני שאני מחפש שנים משהו קצת יותר רגוע, כרגע אני חוזר לתחומים יותר רוחניים, כמו טאי-צ'י ויוגה. אבל אני באמת אופטימי ומאמין שזה יגיע לישראל, ואז אולי יהיו לי פרטנרים שיאתגרו אותי לשוב לזה".

איפה לומדים

צ'וי-לי-פוט: "בי-דור-יו" - בית ספר לאומנויות לחימה. רחוב אדם הכהן 5, תל אביב, 6022890-03
אייקידו: "המרכז החדש לאומנויות המזרח", דרך בית לחם 81, ירושלים, 228022-800-1. בית הספר "נישין-קאן-אייקידו", הגליל 50, רעננה. 7445484-09. "אייקידו תל אביב", פלורנטין 19, תל אביב. 6813712-03. "סיי דוג'ו", היכל הספורט, פתח תקווה. 9242643-03
קבודו: "המרכז לאומנויות לחימה", בניין תנובה, נורדאו 1, באר שבע. 6289889-08