מחכים למשיח (ולאשתו)

לפני השבחים לספר, כמה מילים טובות על סדרת "מיתוסים" בעריכת דן דאור. לראשונה מזה שנים ארוכות מאד יש לקורא המשכיל שמבכר לקרוא בעברית, סדרת ספרים מצויינת על אודות מיתולוגיות קרובות ורחוקות. קראתי את כל הספרים שיצאו עד כה לאור: יעקב רז על המיתולוגיה היפנית, אהרון שבתאי על היוונית, דן דאור על הסינית, עמרם פטר על ההודית, רון ברקאי על הספרדית, לבנה ויהודה ליטני על האירית ויובל בן עמי על הפינית; סגנונותיהם ודרכי ההגשה שונים לגמרי, ולחוד וגם ביחד הם מחכימים ומלבבים מבלי להעיק על קורא שאינו רוצה דווקא דיון אקדמי מעמיק אלא את הלוז; סיפור עתיק כתוב בלשון מודרנית, מבואר אבל לא עד זרא, כזה שיישאר צרוב כחלק מן המטען התרבותי שלנו גם שנים ארוכות אחרי הקריאה.
ועכשיו הגיע תורנו. "המיתולוגיה היהודית" של חגי דגן מטפל באלוהינו, במלאכיו ובשדים, בקוסמולוגיה היהודית ובכמה שאלות שעלולות לעורר פולמוס עקר ואידיוטי בין חרשים, כגון מעמדה המיתי של התורה, או של עם ישראל וארץ ישראל: באקלים הרוחני של ימינו, עצם ההעמדה של נושאים כאלה תחת הכותרת "מיתוס", יכולה להכעיס מאמינים שאינם מבינים, כי גם אם לדידם הכל דברי אלוהים חיים, לדידו של המתבונן המרוחק קמעא אין בעצם הבדל קטגורי משמעי בין מיתוס הבריאה העברי כפי שהוא מופיע (פעמיים לפחות, לא כולל האזכורים בספר איוב) בתנ"ך, לבין מיתוסי הבריאה של מרכז אמריקה או סין. היופי הוא ברבגוניות, ומאידך – בידיעה הברורה שאין תרבות שלא ניסתה להבהיר לעצמה, כיצד הגענו לכאן ומי הביאנו.

לאלוהים יש אשה?

אלא שאצלנו יש דמות מרכזית במיתולוגיה, וראשית דבר יש לטפל בה. הספר של חגי דגן מתחיל באלוהים, כמובן, וזה מוצג כאן בסינתיזה של הדברים שנאמרו על אודותיו בכתבי הקודש – ענק וגחמני, זועם ורטנוני, לעתים רחוקות מאד ארך אפיים ורב חסד, לרוב בלתי צפוי, אניגמה של ממש למאמינים – ודמות ספרותית מרשימה ביותר. דרך הטיפול של דגן בדמות האל מזכירה את "אלוהים, ביוגרפיה" של ג'ק מיילס – וזה ייאמר דווקא לזכותו של מחבר, משום שהמודל של מיילס מעניין ומעורר מחלוקת כאחד.
ההפתעה הבאה למי שסיימו את יחסיהם עם ספר הספרים בבחינת הבגרות מצויה בפרק הדן ב"אשה האלוהית". ובכן, יש דבר כזה. ממקורות בעלי מעמד שונה מבחינה אמונית ליקט דגן ועיצב את דמותה החמקמקה של אלה די מוכחשת, אבל נוכחת – אם כי לא בקדמת הבמה המיתית. זוכרים את השכינה? הנה דוגמה לאופי הכתיבה של דגן, ולמה שעוד נלמד ממנו על היחסים בין האלוהות ליצורים שמימיים אחרים: "בפעמים הספורות שבהן נפתח לאל הפתח לרדת אל השכינה, היה מגשש דרכו בזהירות ובודק אותה כפי שבודקים סוטה. בדרך כלל היה מגלה שאכן שכבה לא מזמן עם סמאל. אז היה מכריז עליה נידה עבור בעלה וחוזר למרומיו בלי לגעת בה. אבל האל, שדקדק כל כך בתומתה של השכינה, לא היסס להשתובב עם לילית, שהתעצמה עד מאד בזמן הגלות. למעשה עוד כשבית המקדש היה קיים היתה לילית מסתובבת סביב הבית, בולשת ותרה אחר דרכים להסתנן פנימה. אלא שאז, כשהיתה השכינה בודקת את עצמה ומיטהרת לקראת המפגש עם האל, לא יכלה לילית לעמוד בפני הזוך והטוהר, בפני הנקיון האובססיבי, והיתה בורחת משם אחוזת בחילה. פעם גברה סקרנותה על רתיעתה, היא לא ברחה, התקרבה אל השכינה והן רחרחו זו את זו. אחר כך הרגישה לילית כל כך רע, שבטנה צבתה וירכיה נפלו".

ולמשיח יש מישהי?

ברוך בואכם אל החיים הפרטיים של אלוהים, איפוא. מוקף בריות מכונפות ויצורי אופל ומזיקים ושדים הוא חולש על מעשה הבריאה ועל המיתוס של הבריאה כאחד.
חלקים גדולים של המיתולוגיה היהודית הם סיפורים בעלי אופי היסטורי מובהק, ויש בהם כרונולוגיה וכיוון של התפתחות ושינוי. לא הכל הוא "היה היה פעם". דגן מקבץ ומסנתז אותם בלשונו הפרחחית המענגת ועורך סיור מודרך בגן עדן, מדווח על ההתפכחות של בני האדם הראשונים מן החוויה, מטפל באבותינו ובמעלליהם וקצת פחות מזה באמהות, מוציא אותנו אל המדבר ועורך הכרות מחודשת עם דמויות מפתח כשמשון, יונה ואליהו שהמשיכו לשבות את הדמיון היהודי גם כשתולדותיהם לכאורה נחתמו – ולוקח אותנו אל הגלות ומשם בחזרה אל הגאולה. בסוף הדברים אפשר למצוא סיפור על רעיתו של המשיח. לידיעתכם: היא יהודיה כשרה מאוקראינה.
ואם מישהו מקמט עכשיו את מצחו ותוהה מה קורה פה, צריך אולי לומר שוב שחגי דגן ליקט מן המקורות לאו דווקא על פי הסדר ההיררכי של האורתודוקסיה, אלא מתוך מעורבות בסיפור-מחדש ומתוך נסיון למצוא את הסיפור הטוב ביותר לענייננו. מיתוסים הם סיפורים טובים משום שהם שרדו פרק זמן ארוך מאד: "המיתולוגיה היהודית" הוא מבוא לקצפת של מה ששרד, ומה שיכול לענג כל אוהב-סיפור, בין בפקודת הקדוש ברוך הוא ובין מכוח סקרנות אנושית סתם.

"המיתולוגיה היהודית" מאת חגי דגן, הוצאת מפה, 400 עמ'