הרוגי הפיגוע בחיפה - למנוחות

השניים נסעו בבוקר ל"יום כיף" בנתניה. תום, שאהב יותר מכל לבלות עם אביו, התקשר לאמו כשהוא נשמע מאושר. "הוא סיפר לי שהם נוסעים בקו 37 וכשיגיע, יש לו הפתעה בשבילי. את ההפתעה הזאת הוא ייקח עמו לקבר", אמרה האם בדמעות.

בני משפחתו של האב סיפרו ל-ynet כי מוטי ידע לאחרונה קשיים כלכליים, ואף נאלץ למכור את מכוניתו - ולכן נאלץ לנסוע באוטובוסים. לשמחתו, הוא התקבל לעבודה כמטפל אלטרנטיבי, והתכוון לספר על כך אתמול לבנו וגרושתו, שהיו מודאגים.

גם האם ביקשה להפתיע את בנה. "תום אהב לגלוש באינטרנט ואתמול חיברתי אותו לאינטרנט המהיר דרך הכבלים. עכשיו כבר איש לא ישתמש בזה".

תום הרשקו, תלמיד המגמה הגרפית בביה"ס "אורט חנה סנש", היה בן יחיד להוריו, שהתגרשו לפני מספר שנים. מאז דאג האב לשמור עמו על קשר הדוק. "הם הלכו ביחד לחוג קראטה, ונהנו לשהות שעות אחד עם השני. הוא היה אבא מקסים", אמרה האם רות. "אני מתכוונת לרכוש חלקת קבר לידם, וכשיגיע זמני נהיה בבית הקברות, שלושתנו ביחד".

אלי דוד, גיסו של האב שנהרג, סיפר כי הבן ואביו "היו חברים. היה ביניהם קשר מיוחד. זה היה נראה לא טבעי בעינינו אם מישהו מהם היה נהרג, והאחר היה נותר בחיים. הם ממש, בחייהם ובמותם לא נפרדו".

"כשהגעתי הביתה וסיפרו לי, עבר לי גל של צמרמורת בגוף. נסעתי במהירות אימתנית במורד הרחוב, 3 ק"מ מהבית. אשתי אמרה לי שאין מה לדאוג כי הפיגוע היה בקו 129... עברו לי הסרטים הגרועים ביותר, אבל כל הזמן היה לי בראש שזה לא הקו שלו.

"דרך מכשירי הקשר ביקשתי שיחפשו ברשימות הפצועים. היו שני נערים בניתוח ברמב"ם, אבל מידות גופם היו גדולות מיובל. לאט לאט, ככל שהזמן נקף, התחלתי להבין שהגרוע מכל קורה. הגעתי אחר-כך לרמב"ם, ראיתי שם את אשתי חגית, תפסתי אותה. בכינו שנינו. היא אמרה לי שאין מה לעשות, ושנינו ידענו שזהו, איבדנו את יובל.

"בלילה נסענו לאבו-כביר. לא הראו לי את יובל, וטוב שכך, אני רוצה לזכור אותו שלם, ילד יפה תואר, כמו בתמונות. הוא היה ילד עם פוטנציאל אדיר. אהב משחקי מחשב, מתמטיקה, טיפוס קירות, השתתף בחוגי טיולים, תלמיד טוב ב'ריאלי', אוהב לעזור. הוא היה בן אדם קטן. אני, כנראה, זה יבוא לי בהמשך. אני עדיין משחק אותה פאסון, אבל בפנים אני קרוע. זה כמו כתם של דיו שחור שמתפשט לך בתודעה, חור שחור שלא יתמלא כנראה לעולם".

אביגיל לייטל למדה בבית הספר "הריאלי" בחיפה, ועלתה לאוטובוס בדרכה לשיעור פרטי. "זמן קצר אחרי הפיגוע שמענו על מה שאירע ומיד ניסינו ליצור אתה קשר – אבל ללא הצלחה", שיחזר האב, נציג התנועה הבפטיסטית בישראל.

המשפחה – היידי ופיליפ וחמשת ילדיהם – הגיעה לארץ מארה"ב בשנת 89', כשאביגיל הייתה בת 7 חודשים, ומאז התגוררו בחיפה. אתמול, סמוך למועד הפיגוע, ניסו ההורים לחפש את אביגיל והתקשרו לכל בתי החולים בעיר, אולם נמסר להם שבתם לא מדווחת כפצועה. מאוחר יותר הם הגיעו לבית החולים "רמב"ם", ושם התאמתו חששותיהם: הם זיהו את גופת בתם.

אחיה, ג'ושוע, סיפר על אחותו: "אחותי היתה ילדה מאוד מאוד יצירתית. היא אהבה את כל העולם. הייתה לה אהבה אחת לאדם ואהבה לטבע. היא אהבה לצייר, היא אהבה את הכל. היא הייתה ילדה שאלוהים אהב, והוא ישמור עליה".

הא הוסיף כי אחותו לא חששה לנסוע באוטובוסים. "אנו נישאר פה בישראל", אמר, "אלא אם כן נקבל הוראה משלטונות ארה"ב לעזוב את הארץ, אבל אם לא נקבל דבר שכזה, אנחנו נישאר כאן".

אסף, תלמיד י"א, למד בבית-הספר אורט חנה סנש. חברו ינאי סיפר: "אסף היה ילד שקט, אהב מאוד לנסוע על סקייטבורד, לשמוע מוסיקה. כולם היו חברים שלו, והוא היה חבר של כולם".

מנהלת בית הספר, רבקה שץ, אמרה: "אסף היה חומד של בחור, בלונדי, חביב הבנות, ולא רק הבנות. למד במגמת מחשבים, ורצה מאוד להצליח בתחום".

בני משפחתה סיפרו כי חלמה להמשיך וללמוד בתחום ולהפוך לאמנית. פירסטטר הגיעה אתמול בקו 37 לתחנה בה הייתה אמורה לרדת. היא עמדה בסמוך לדלת האחורית ונהרגה במקום.

הוריה, האם אסתר, פסיכולוגית במקצועה, והאב בני, רפ"ק במשטרת ישראל, שמעו את רעם הפיצוץ מביתם. "בטח אירע פיגוע", אמר האב, אך האם ביטלה את דבריו. דקות לאחר מכן יצאה לעבודתה, ושמעה על הפיגוע. "סמדי שלי נהרגה", אמרה בדמעות לחברתה שנסעה עמה.

סמדר פירסטטר הותירה אחריה הורים ואח בכור, חייל בשירות סדיר.

דניאל (16.5), בן הזקונים לאחר שלוש אחיות, היה גאוות המשפחה: "ילד יפה תואר, גבוה עם עיניים כחולות ענקיות", תארו אותו אמש מכריו.

דניאל יצא מהפנימיה כדי לקחת טפסים למבחני התיאוריה לקראת לימודי הנהיגה שלו, הוא נהרג בדרכו חזרה לפנימיה, בקו 37.

"דניאל חלם להגיע לקורס טיס, ואני בטוחה שהוא היה מגיע לזה", סיפרה אתמול אחותו, רונית סופר-הרוש. "הוא חיכה כל כך לקיץ הקרוב, בו הוא היה אמור לעבור קורס צניחה. כל מה שהוא רצה וחלם היה צבא, ואנחנו כבר פנינו למשרד הביטחון כדי לדאוג לו לפחות להלוויה צבאית".

שלשום בילה בארי במסיבה של סגל הפלוגה ברחובות, ואתמול, בדרכו חזרה לצפון, עצר בחיפה כדי לבקר את סבו וסבתו בבית האבות בו הם מתגוררים. בדרך, קטע המחבל המתאבד את כוונותיו.

"בארי היה ילד תמים. רחב לב, ביישן וצנוע באופן מדהים", אמרה אתמול אחותו לימור. "תחום המחשבים היה אחד מתחביביו הגדולים".

בארי, הצעיר מבין שלושה ילדים, הותיר אחריו אח ואחות גדולים וזוג הורים - שולה, מטפלת בילדים לקויי למידה, וזמיר, קבלן חשמל.

דודו, אלי דינור, סיפר שלחם היה עתיד להשתחרר בעוד חודש וחצי משירותו הצבאי: "הוא היה ילד מעולה, הפייטר של המשפחה", אמר.

לפני מספר ימים סיפר אלי לחם לאביו כי בכוונתו לנסוע לתאילנד. האב אמר בתגובה: "יש שם הרבה התרעות. אל תעשה התקף לב לאמא שלך", והבן השיב: "אני יכול למות גם ליד הבית". אתמול היה בדרכו לסבו, המאושפז בבית החולים כרמל, כשעלה על קו 37.

אלי לחם, הבן הבכור במשפחתו, הניח אחריו הורים, אח ואחות.

גרושתו ובנו היחיד של תקש מתגוררים בארה"ב, ויש לו מספר קרובי משפחה בארץ. יעקב, גיסו, סיפר עליו ל-ynet: "הוא היה מסתובב תמיד עם חיוך על השפתיים. בן אדם אופטימי. תמיד עם אנשים סביבו. אוהב לספר סיפורים".

עוד סיפר הגיס כי תקש עבד בשנים האחרונות כאיש אבטחה במספר מקומות. "הוא נשא נשק והבין את האחריות שמוטלת עליו בתור מאבטח".

כשקיבלה המשפחה בארץ את הבשורה המרה, נוצר קשר עם גרושתו של תקש ועם בנו. "הם היו ממש שבורים", סיפר הגיס.

מרק תקש יובא למנוחות בחיפה, ביום ששי בצהריים.

פריד באשה, דודה, קצין משטרה וחבלן לשעבר, תיאר את בת אחותו כ"ילדה שקטה שאהבה את כולם ועשתה הכל כדי להצליח בלימודים".

באשה סיפר כי גופתה של קמר אבו חמד הגיעה בשעות הלילה המאוחרות לכפר, לאחר שזוהתה במכון לרפואה משפטית באבו כביר.

נג'את, שכנה מדלית אל כרמל, תיארה את קמר כילדה מקסימה וחייכנית. “היא גדלה והצטיינה בכל לימודיה בבית הספר היסודי בדלית אל כרמל. היא הייתה מאוד קשורה לאמה, שעובדת כעוזרת גננת בכפר ולאביה. בתור האחות הגדולה במשפחה היא הייתה מבלה זמן רב עם אחיה הקטנים, התאומים”.

החברים ההמומים בכפר סיפרו כי "משפחתה הייתה קטנה ואוהבת, משפחה שרצתה בשלום". הבוקר ליוו את קמר אבו חמד בדרכה האחרונה אלפים מתושבי הכפר.

אתמול בצהריים התקשרה לאחותה ורד, שוחחה עמה ואמרה לה שהיא יוצאת הביתה מהעבודה. היא עלתה לאוטובוס - ואז נקטעה השיחה.

דודה, כרמי כתב, סיפר: "עד השעה 12 בלילה חיפשנו אותה, עד שהגענו למכון לרפואה משפטית באבו כביר. זה כל כך כואב. זהו גורל מר לה ולכל המשפחה".

כרמי כתב סיפר כי אביה של מיטל היה לוקח אותה מדי בוקר לאוטובוס שהוביל אותה לבסיסה. "אנחנו לא יודעים מה יהיה הסוף, שולחים ילדים - ולא יודעים אם הם יחזרו".

מיטל כתב הניחה אחריה הורים - אליהו, מנהל בית הסטודנט בטכניון, אם, הדסה, אח ושלוש אחיות. מיטל הייתה הצעירה מבין הבנות.

חבריה לשכבה מספרים: "היא תמיד הייתה שמחה, נמרצת, כל הזמן רצתה לעשות דברים, להיות מעורבת. תמיד עזרה לכולנו".

טל כתבה בעיתון בית הספר, והייתה אמורה לערוך אותו. חבריה מספרים בחיוכים עצובים כי הייתה מעורבת בסצנת הפאנק החיפאית ואהבה לבשל. היא השתתפה במשלחת מטעם בית הספר שיצאה לבוסטון.

"קשה לשכוח את טל. איך היא הייתה תמיד מופיעה, עם שתי קוקיות ועגיל בלשון", אמרו חברותיה מבית הספר.

קצמן בת ה-17, היתה תלמידת כיתה י"ב במגמת תיאטרון וסוציולוגיה בבית הספר לאו בק בחיפה. לפני 12 שנה עלתה ממדינות חבר העמים עם הוריה ילנה ואלכס. אחותה מרינה מספרת כי "אליזבטה היתה ילדה מאוד בולטת ואהובה בחברה".

אתמול חשבו בני המשפחה כי אליזבטה עושה דרכה להדר ולכן לא דאגו לה. "התברר שהיא היתה בדרך לבית של חברה שלה, טל קרמן", גם טל נהרגה בפיגוע. "הן הלכו ביחד לבדוק תלבושות להצגה שהן מעלות. היום אני מקווה שהם יעלו את ההצגה לזכרה".

האחות הבכורה אומרת כי "שמחת החיים של אליזבטה הדביקה את כל בני הבית. "מעולם לא דיברנו על מוות. לא חשבנו שזה יכול לקרות לנו".

הלווייתה של אליזבטה תתקיים מחר בשעה 13:00 בבית העלמין בחיפה. כנס של סדנת תיאטרון שהיה אמור להתקיים בבית הספר לאו בק בוטל לאחר שנודע על מותה.

מרים, בת זקונים למשפחה בת שבעה ילדים היתה מוכרת בשכונה כחביבת הילדים. בני משפחתה אומרים כי הם מאמינים בגורל ומתנחמים בכך שמרים חיה את חייה עד כה על הצד הטוב ביותר ועשתה את כל מה שהיא אוהבת ומאמינה בו.

אנטולי עלה לישראל עם אמו אירנה ואחותו תמרה לפני שלוש שנים, ובני המשפחה השתקעו בחיפה. תחילה עבד אנטולי כנגר, אך לאחרונה נפצע בתאונת עבודה. בעקבות הפציעה נקלט מטעם חברת כוח אדם כעובד ניקיון באוניברסיטת חיפה.

ביום רביעי אחר הצהריים היה אנטולי בדרכו לעבודתו באוניברסיטה. הוא עלה על האוטובוס שבו פוצץ עצמו המחבל המתאבד. אמו, ששמעה על הפיגוע באמצעי התקשורת, ניסתה להתקשר למכשיר הטלפון הנייד של בנה, אך לא הצליחה להשיגו. היא שלחה הודעה כתובה למכשיר: "תתקשר לאמא".

עובדת סוציאלית שהגיעה למקום הפיגוע מצאה את מכשיר הטלפון הנייד, ולאחר שראתה את הודעת ה-SMS, יצרה קשר עם האם אירנה והודיעה לה כי בנה נפגע.

אנטולי אושפז במצב אנוש בבית החולים רמב"ם. אתמול נאלצו הרופאים לקבוע את מותו. אמו אירנה נענתה לבקשתם, ונתנה את אישורה לתרומת איבריו להשתלה. האם סיפרה כי הביטה במכשירים והבינה כי כאשר ינותקו, יפסיק ליבו של בנה לפעום. אז גמלה בלבה ההחלטה, שמוטב שהלב יוסיף לפעום, ולו גם בגופו של אדם אחר.