למה הם מתאבדים

אדם שפוי ומבין עניין, אולי אפילו משכיל, עולה על אוטובוס בכרמל, יושב בין הנוסעים וממתין בקור רוח שמספרם יגדל, ואז הוא לוחץ על כפתור כלשהו ומפוצץ את עצמו ואת האוטבוס על יושביו. מה בראש שלו? מה מביא יצור אנושי למעשה כזה?
הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על הפרימיטיבים האלה, שמישהו תקע להם לראש את ההבטחה לגן עדן ושבעים בתולות, מעיד רק על צרות האופק שלנו, וכבר מזמן לא עומד במבחן המציאות. כל הדתות מבטיחות גן עדן לצדיקים, ובכל זאת אף מאמין לא רוצה למות. חוץ מזה כבר ראינו מתאבדים לא דתיים, משכילים, וגם בחורות. מפוקפק גם ההסבר כאילו הייאוש גורם לאנשים להתאבד. פעולת התאבדות כמו זו שהייתה שלשום בחיפה, דורשת הרבה מאוד תכנון ותיאום והכנות, וקור רוח. אדם מיואש לא מצויד בכוחות הנפש הדרושים לזה. אדם מיואש היה נשבר בדרך, מתחרט, מסגיר את עצמו, או נכשל באיזו טעות בביצוע. מי שמבצעים את פעולת ההתאבדות, הם אנשים נחושים, לא טיפשים ולא מיואשים. אנשים שיש להם מטרה, ויש להם סיבה להאמין שפעולת ההתאבדות תקדם את מטרתם.
השאלה הזו הרבה יותר מקיפה ומשמעותית מאשר דיון על המתאבד של השבוע. הבנה של העניין הזה היא קריטית לעולם החופשי כולו, או לפחות לחלק שרוצה להילחם בטרור הבינלאומי. אין שום ספק שקיימת השפעת גומלין בין המתאבדים שלנו לבין המתאבדים המוסלמים בכל רחבי העולם. כל מתאבד הוא בשורה שנשמעת בכל העולם, ואי שם היא מגייסת את המתאבד הבא. השאלה ששאלנו לגבי המפוצץ מהכרמל היא אותה שאלה לגבי כולם, והתשובה כנראה אותה תשובה. מפוצצי המטוסים ב-11 בספטמבר התכוננו שנתיים לפחות. הם היו משכילים ונבונים. בוודאי לא מיואשים. הם ידעו במשך זמן ארוך מאוד שהם מכינים את הפעולה שבה ימותו. אחדים מהם הטיסו את המטוס אל התרסקותו. מה עבר להם בראש ברגע הזה? מה הייתה המוטיבציה שלהם? איזו מטרה הם חשבו שהפעולה תשיג, ושלמענה שווה למות?

לנסח נכון את השאלה

זוהי שאלת המיליון דולר, שבה תלויה ההצלחה או הכישלון של המלחמה העולמית בטרור, וכיוון שכך אני לא מתיימר לענות על השאלה, רק לנסח אותה נכון. הניסוח הנכון של השאלה כולל שלושה מרכיבים: ראשית, מהי המטרה. בדרך כלל אדם לא מוכן למות בגלל איזושהי סיבה, אלא למען איזושהי מטרה. שנית, יש מוטיבציה משותפת למחבל המתאבד בכרמל, למפוצץ בטרמינל בפיליפינים, ולמרסקי מגדלי התאומים באמריקה. מהי? ושלישית, אם פעולת התאבדות אחת גוררת בעקבותיה פעולות נוספות, סימן שהיא מחוללת בפועל משהו שנתפס בעיני המתאבד הבא כהשגת מטרה טקטית. אילו לא היו הפעולות הללו משיגות שום מטרה, לא היה נוצר גל. מהו ההישג הטקטי?
כאמור, למרות שיש לי השערות משלי, אני לא הולך לענות על השאלה האסטרטגית. החלק הטקטי הוא היותר קל, נראה די ברור שהמטרה הטקטית היא הטלוויזיה. כל מתאבד פוטנציאלי רואה בעליל איך קודמו השיג את המטרה הזו. המטרה הטקטית של הטרור היא לשבש את החיים ולהפעיל פחד על האוכלוסייה. זוהי רק מטרה טקטית, כי אחריה צריך עוד לשאול לשם מה אתה רוצה להפחיד את האוכלוסייה, אבל את המטרה הזו כל מתאבד משיג בגדול.
משרתים אותו כל ערוצי הטלוויזיה והרדיו, המפסיקים את לוח השידורים כדי להראות על המרקע במשך 7-8 שעות כמה תמונות זוועה שחוזרות על עצמן חמישים פעם, ובעקבותיהן ראש הממשלה ושרי הקבינט, המפסיקים את כל עיסוקים ומתכנסים לישיבת חירום, ש"תדון בצעדים שיש לנקוט". לישיבת החירום אין כל ערך מבצעי, ולכל שעות השידור האלה אין שום ערך עיתונאי. את כל המידע הרלוונטי שמענו ברדיו מיד בתחילת הדיווח, ואז רצנו לפתוח את הטלוויזיה ולהידבק אליה במשך שעות שבהן לא נוסף לנו שום מידע חשוב מעבר למה ששמענו ברגע הראשון. כל העניין כולו הוא טקס. אנחנו אוהבים את הטקס הזה, אבל הוא לא הכרחי, לא מסיבות מקצועיות של עיתונות, ולא מסיבות של אחדות העם סביב מדורת השבט. הטלוויזיה ברגעים האלה מספקת לנו איזה צורך, אבל גם מספקת למתאבד את המטרה הטקטית שלו ומגייסת בכך את המתאבד הבא.
בישראל יש רק שלושה ערוצים שנוגעים לעניין הזה. זה לא בלתי אפשרי שהם ייפגשו יחד ויסכימו על כללים. כמה זמן מיוחד מקדישים לפיגוע, ומתי ואיך חוזרים במהרה ללוח השידורים הרגיל. זה לא יוסיף רייטינג לאף אחד מהשלושה, אבל קרוב לוודאי שיציל את חייהם של כמה ישראלים.