תעלת הימים של פנמה

תא ציפה מתמלא, תא ציפה מתרוקן

המוני הנוסעים עומדים על הסיפון וצופים במהלך יום תמים, החל משעות הבוקר המוקדמות ועד אחר הצהרים בשלבים המעניינים של חציית התעלה. כולם מתבוננים בעניין בכניסה המדויקת של אוניית הקרוזים לתא הציפה. אחרי שהתא בו שהתה האוניה המפוארת מתמלא מים (או מתרוקן, תלוי בכיוון ההפלגה), נפתח שער המתכת העצום והאוניה ממשיכה בדרכה מעדנות אל מפלס המים החדש שממתין לה. התכנון ההנדסי של התעלה היה מבוסס על כך שהאוניות עוברות בתעלה המלאה במי גשם מתוקים, כך שלא נגרמים נזקים למתכת.

גם כל האנרגיה הנדרשת למילוי הלוקרים נוצרת באמצעות כוח המשיכה, הממלא תא ציפה אחד ומרוקן את משנהו, ללא הזדקקות למשאבות חשמליות צורכות אנרגיה. כל מילוי או הרקה של תא ציפה שכזה גורם לכמות מדהימה של 197 מיליון ליטר מים מתוקים להישפך למי האוקיינוסים. אבל לא לדאוג, כמות הגשמים הטרופיים שבאזור ממלאת בקלות את החסר.

משקלו של השער הגדול ביותר, של תא הציפה בכניסה הדרומית של התעלה מכיוון האוקיינוס הפאסיפי, הוא 730 טון, והוא מתרומם לגובה 25 מטר. אחת לעשור לערך, אגב, מפרקים את השערים ולוקחים אותם לשיפוצים.

22,00 עובדים מתו במהלך העבודות

המסע הימי בתעלה משאיר את המפליגים פעורי פה מול המפעל ההנדסי המופלא הזה, שעוד מעט ימלאו לו כ-100 שנה. לא פחות מ-159 מיליון טון של עפר נחפרו והוזזו ממקומם בעת כריית התעלה. הפרוייקט חייב עבודות הנדסיות בהיקף עצום, שבמהלכן מתו 22,000 עובדים, רובם ממחלות טרופיות ומאסונות במהלך העבודה.

אגב, עוד לפני חפירת התעלה, בשלהי המאה ה-19, נסללה בדרך מקבילה מסילת ברזל, לשירות אלפי המוטרפים שנהרו לקליפורניה בעקבות הבהלה לזהב. השלמת המסילה רק הגבירה את האמביציה לחפירת תעלה שתחבר את האוקיינוסים. התחלת העבודה בוצעה על ידי המהנדס פרדיננד לספס, שברזומה שלו היתה רשומה חפירת תעלת סואץ. אלא שהבנקים הצרפתים שמימנו את הפרויקט פשטו את הרגל עקב הקונספציה המוטעית של לספס, שהובילה אותו לחפירת תעלה עמוקה, שתתעלם מהפרשי הגבהים ברכס ההררי שחוצה את פנמה לאורכה. החברה הצרפתית שפעלה באזור ומימנה את הפרויקט הגרנדיוזי החל ב-1881, הרימה ידיים סופית ב-1894.

נשיא ארצות הברית דאז, תיאודור רוזוולט, ראה בתעלה נכס אסטרטגי - אמצעי לקשר ימי שיקל על ארצות הברית להעביר ספינות קרב ומסחר מאוקיינוס אחד למשנהו. הוא דחף את הגשמת הרעיון, והחל ב-1904 נכנסו האמריקנים לתמונה, והמהנדסים שלהם החליטו על הקמת תאי ציפה ענקיים, שיעלו ויורידו את האוניות בהתאם למבנה הטופוגרפי של האזור. הפרויקט הושלם על ידי החברה האמריקנית COMMISSION ISTHMIAN CANAL. התעלה נחנכה ב-7 בינואר 1914, אך רק באוגוסט אותה שנה הפליגה בה האוניה SS ANCON.

בשנת 1963 החלו להעביר בתעלה אוניות מסביב לשעון בכל שעות היממה, ולאחר 16 שנות עבודה ארוכות הושלמה ב-1970 הרחבת והעמקת התעלה למימדי האוניות ששטים בה בימינו. ב-1977, לאחר תסיסה פוליטית בפנמה, הועברה התעלה לידי הממשלה הפנמית, וב-1979 נחתם ההסכם עם האמריקנים, שהעביר שנתיים מאוחר יותר את האחריות על ניהול התעלה לממשלת פנמה. האמריקנים, כמובן, השאירו לעצמם את האצבע על השאלטר. כלומר, בידם מופקדת ההגנה על המתקנים ועל הבטחת פתיחות התעלה לאוניות כל העמים.

אף קפטן לא חוסך את דמי המעבר

המעבר בתעלה אינו זול. הקפטן היווני מיכאל לאכטארידיס, שהופקד על אוניית הקרוזים, סיפר בארוחת ערב משותפת שעלות המעבר בתעלה לאוניה שלו עומד על 44,000 דולר. המחיר נקבע בהתאם למשקל האוניה. האוניה ששילמה את הסכום הגבוה ביותר למעבר בתעלה היתה קווין מרי (92,000 דולר), והסכום הנמוך ביותר היה 36 סנט. מי שילם? ברנש מטורף ששחה בתחילת המאה את התעלה לכל אורך 80 הקילומטרים שלה.

מכל מקום, אלפי אוניות עוברות מדי שנה את תעלת פנמה, ואתם יכולים לשער את כמות ההכנסות הזורמת לכיסי החברה המפעילה. הרי אף קפטן נורמלי לא יעדיף להקיף את כל דרום-אמריקה וכף הורן על מנת לחסוך את דמי המעבר.

רק מיכליות ענק או נושאות מטוסים ענקיות כמו נימיץ אינן יכולות ליהנות מהמעבר בתעלה. אוניה שמשקלה עולה על 75,000 טון נשלחת אחר כבוד להקיף את כל יבשת דרום אמריקה.

יש גם לזכור שמדי שנה מוציאה חברת תעלת פנמה סכום של 150 מיליון דולר על תחזוק גדות התעלה ושמירה על מפלס המים הנדרש. מדובר באחד האזורים הגעשיים הפעילים על כדור הארץ, שיש לו נטיה להתמוטט מדי פעם וליצור מבנה שטח חדש, שכמובן אינו תואם את הנדרש לאוניות.

קשה למצוא בעולם פרוייקט בינלאומי נוסף ששינה לחלוטין את פני התחבורה העולמית כמו המבצע המהמם של חפירת תעלה שחיברה שני אוקיינוסים וקיצרה את המסע הימי באלפי מיילים. אמנם גם תעלת סואץ גרמה למהפך כזה, אלא שבסיני אין הפרשי גבהים בין הים התיכון והים האדום, בעוד שבין האוקיינוס הפאסיפי והים הקאריבי שבמפרץ מקסיקו (שמשתייך בעצם לאוקיינוס האטלנטי) מפריד הפרש גבהים משמעותי, של הרכס ההררי המתרומם במרכז פנמה.