פה זה לא ארם נהריים

בנעורי, שרתי בהתלהבות, יחד עם עוד עשרות מחברי ל"גדוד" בתנועה, את השיר על הזקן מנהריים.
מעולם לא הצטיינתי בקליטת מילות שירים, ואחרי הצמד "הזקן מנהריים" עברתי בקלות רבה מאוד ללה-לה-לה, שפתר לי את כל הבעיות שנלוו לפגם האמור בכשרוני. אז לא נתתי דעתי לתוכן השיר והזקן ההוא היה טוב בעיני כמו סנטה קלאוס וכמו כל זקן חיובי אחר מן הספרות העולמית.
שלב שיעורי הבית הגיע אל חיי הרבה אחרי ימי השירים בתנועה, ואז גם התוודעתי אל שרידיו של מפעל החשמל ההרוס, שנראה מפיתולי הכביש בין גשר ומנחמיה, בצידו השני של הירדן, לא רחוק ממפגש הנהר עם יובלו הגדול - הירמוך. הקשר בין הדברים פשוט וברור: פנחס רוטנברג הוא הזקן מנהריים והוא זה שבנה את המפעל לפני יותר מ-70 שנה.
גלגוליו של המקום, בין הקיבוצים גשר ואשדות יעקב, מאז ימי הבריאה (בערך) הם: נהר הירמוך זורם אל הירדן בסדרת אשדות על מפתן בזלת מדורגת, ויוצר בו קניון קטן וחינני. אחרי דורות של הולכים מצד אחד של הירדן אל צידו השני, הוקם בסביבה גשר רומי, ואחר כך גשרים ערביים וממלוכים וטורקיים, ואפילו אחד אנגלי, וגם של רכבת, בסופו של דבר.
במאה ה-20 שוטט במקום מהנדס סכרים יהודי רוסי, הוא פנחס רוטנברג, ואחרי גלגולים רבים שיכנע את צ'רצ'יל, את עבדאללה ה-1 בן חוסיין מלך ירדן, את הברון רוטשילד, את הלורד רדינג ואת הלורד מלצ'ט, שבמקום הזה - שנקרא "נהריים" על שום מפגש שני הנהרות - יש להקים מפעל הידרואלקטרי שיביא אור לארץ החשוכה הזו, ואם אפשר גם לארץ החשוכה השכנה, עבר הירדן.
ב-1932 הופעלו לראשונה הטורבינות וסיפקו חשמל. בין לבין נבנה כאן המפעל, שכלל תעלות בטון לדחוס בהן את שני הנהרות, סכרים כדי ליצור אגם מלאכותי, בית משאבות, בית צינורות, בית טורבינות ושתי שכונות מגורים לעובדים. מאז סיפק המפעל חשמל כדי שליש מהתצרוכת הארצית, ואף היה בו די חשמל כדי להאיר גם את יישובי הבקעה הירדנית.
בין הכרזת החלוקה של הארץ ב-1947, לישראל ולפלשתין, ופלישת צבאותיהן של המדינות השכנות במאי 1948, נפגשו כאן פעמיים גולדה מאיר והמלך עבדאללה, במטרה למנוע את הצטרפות המלך הירדני לצבאות הפולשים. אחר כך פרצה המלחמה, שגם ירדן השתתפה בה. המפעל ניטש ונהרס ופועליו הלכו בשבי, ומאז 1948 הוא עומד בשממונו. משום שמלחמה היתה גם בינינו לבין הפלשתינים וגם לבין הירדנים, ב-1967 ובשנות ההתשה, הרי שהמפעל לא רק ניטש, אלא אף נהרס.
אחרי הסכם השלום עם ירדן, ב-1994, נראה שאפשר להפוך את כל העזובה הענקית הזו לאתר של פרנסה מחודשת. הקימו פארק מטופח, כבשו שבילים והציבו שלטים וסככות, הכשירו מקום לראות מרחוק וגם מקרוב, הביאו מדריכים, סידרו בית קפה ומגרש חנייה מרווח, והוציאו תהילת המקום למרחוק. אלא שהמניאק הירדני שירה למוות ב-1997 בשבע ילדות בית ספר חפות מפשע מבית-שמש, שטיילו ב"אי השלום" הסמוך, השבית את רגלי המבקרים מן המקום, או לפחות הניח בפניהן מכשול גדול.
והנה, החורף הגדול המתרגש עלינו בעצם הימים האלה, הביא את האגם המלאכותי של הירמוך אל סף המילוי המוחלט, וכיוון שאין דורש אמיתי למי האגם - במפעל כבר לא עובדות הטורבינות ולחקלאים לא חסרים מים - הורמו דלתות הברזל של סכר האגם, והירמוך התפרץ בעדן כסמבטיון מבעבע, מגעיש את אפיק הבזלת שמתחתיו, דוהר מתחת לגשרים הישנים והעתיקים, מנקה בדרכו את מי הירדן הדלוחים.
המוני האדם הגודשים שוב את המקום נהנים (בינתיים) מן הזרימה ומלמלים בהתפעלות מילים נרגשות על יופיו של הפלא הזה בארם נהריים... אז תיקון קל: המקום הוא נהריים בלבד, וארם נהריים, שהוא אכן שם לא פחות אקזוטי, אינו אלא כורדיסטן. משם בא גם בלעם. אז בבקשה.

איך מגיעים

במפת הטיולים וסימון השבילים עמקים וגליל תחתון (מס' 3). ליד הכניסה לאשדות יעקב איחוד, לפני הירידה לגשר מנחמיה (או אחרי העלייה ממנו), יש פנייה דרומה עם שלט שזה גבול וכו'. הכביש הצר יורד בין השדות והבננות של אשדות יעקב אל הכניסה לאתר, מהלך כמה מאות מטרים. עוד בסביבה: אתר גשר העתיקה - מבנה המשטרה הבריטית שהפכה למוזיאון וגם גשרי הירדן העתיקים והחאן המבוצר; מנחמיה - מושבת ראשונים עם מוזיאון קטן, הוא בית הרופא; הדגניות ומוצא הירדן מן הכנרת; כל עמק הירדן, שהוא העמק הכי יפה בעולם.

טריוויה

בטקס הפתיחה של מפעל נהריים ב-9 ביוני 1932, נכחו לא רק פנחס רוטנברג, ההוגה, היוזם והבונה, אלא גם הנציב העליון הבריטי סר ארתור ווקופ והמלך עבדאללה ה-1. בלטו בהעדרם ראשי היישוב היהודי בארץ, ובראשם דוד בן גוריון.
אה, הייתכן? הרי המפעל הוקם קודם כל לטובת היהודים. חשד קל מתגנב ללבי שבן גוריון שוב הפעיל את מאגר הקטנוניות המרושעת שלו, שכיסתה לא פעם על גדולתו כמנהיג. כדי להגיע לחשד הזה יש להכיר מעט את תולדותיו של פנחס רוטנברג, הוא פיוטר מוסייביץ, שהיה מהפכן רוסי מנשביק, שר האספקה בממשלת דרום רוסיה - שבה שלטו מתנגדי הבולשביקים אחרי מלחמת העולם הראשונה - מהנדס סכרים, בעל פטנט ופרסים עולמיים בתחום ההידרוטכניקה, וגם ציוני גדול ומנהיג אמיתי של קהילות וארגונים יהודיים באירופה.
אז מהיכן האיבה אליו? האיש, שנטל לעצמו את השם העברי פנחס בן עמי, חבר לזאב ז'בוטינסקי, הקים עמו את הגדודים העבריים במלחמת העולם, לא פסל את הבונד (מתנגדי הציונות) באירופה אלא פעל כדי לקרבם, ויחד עם ז'בוטינסקי טרח על הקמת ארגוני הגנה עצמית יהודיים בארץ ישראל, על רקע הפרעות שפרעו הפלשתינים ביהודים ב-1921 וב-1929.
מעבר לאיבתו של בן גוריון כלפיו, מן הראוי להקדיש לזקן מנהריים יותר מכתבת עיתון אחת. בין שאר הדברים שיש לזקוף לזכותו: חברת החשמל, הקמת חברת התעופה הישראלית, ניהול הוועד הלאומי, הקמת נמל תל אביב, והקמת קרן עתירת ממון שבצוואתו הורה להקדיש את כולה לחינוך הנוער.
לאן הלכה הקרן הזו? מי הם מנהליה? מה נעשה בכספיה ברוח הצוואה הזו? מעניין, לא?