אל תפקירו את ילדיכם למורים

אני ממתין בשער בית הספר לצלצול המעיד על סיום יומה של בתי בת השש וחצי בבית הספר. בתחילת שנת הלימודים שילמנו כסף מלא תמורת "הסעה", אבל תקיפות והכאות תכופות, מאבקי שליטה, דחיפות והשפלות מצד הבוגרים והחזקים, ז'לובים בני 10 ו-11, הביאו אותנו למסקנה שעדיף להסיע את בתנו בעצמנו, כל אימת שרק אפשר, גם על חשבון חצי יום עבודה.
כבר חמישה וחצי חודשי לימודים ברוטו, מתחילת השנה, אנו שוקלים ברצינות לעבור על החוק. חוק חינוך חובה. לפי החוק הזה, חובה עלינו לכלוא את בתנו במוסד ציבורי רשמי מוכר, ובפיקוח משרד החינוך, עד שימלאו לה 16.
כבר חמישה וחצי חודשים ברוטו, ועדיין לא הצלחנו להחליט איך, אם בכלל, נמנע את הכאתה של בת השש שלנו מרגע שהבאנו אותה לבית הספר ועד לרגע שאספנו אותה בחזרה הביתה, תוך ויתור על תענוג ה"הסעה".
בדקנו: יש נהלים, חוקים, חוזרי מנכ"ל, רענונים, הוראות, תוכניות, חוברות, חומרי תעמולה והסברה, אוזניים קשובות, עיניים פקוחות והמון סימפתיה, אמפתיה, רצון טוב ומילים יפות. הנייר, אחרי הכל, סופג הכל, ומילים ריקות אינן מתמלאות בתוכן מעצמן. אחר כך שוחחנו. עם המחנכת. עם המורה המחליפה א', עם המורה המחליפה ב', עם המנהלת. אחר כך כבר כתבנו. מכתב ארוך, מנומק, אפילו נשכני. כולם היו אדיבים, מסבירי פנים, מלאי הבטחות. בעיקר הבטחות.

מה, לעזאזל, קורה שם?

בסוף הבנו. מערכת החינוך מצויה בהכחשה מוחלטת. למערכת החינוך, בהיבט שהכרנו, אין מושג על קיומה של אלימות. אם ננער חזק את כל התיקים במזכירות בית הספר ונפשפש בקרביו של הכונן הקשיח של המנהלת, אולי נמצא תיעוד למקרה או שניים בשנתיים האחרונות, שממילא מתואר בצמחונות מקסימלית. אין תיעוד – משמע אין אלימות. אין בעיה – משמע אין צורך בפתרון. לאור זאת, מגוחכת בעינינו העובדה שהמערכת שוקדת כל כך על "טיובה" והשבחתה בהיבטים אלה. דו"חות של ועדות ציבוריות, "זכויות התלמיד", אמנה בינלאומית לזכויות הילד, קו פתוח, מוקד אנונימי - מה לא.
כאזרחים בעלי קילומטראז' נאה במדינתנו, האינפלציה המשתוללת בהפקת מגילות, זכויות, הגדרות יחסי מורה-תלמיד-הורה, בצירוף ריבוי של מטפלים בכל דרג אפשרי במערכת, עושה לנו טיק עצבני בזווית העין. מה, לעזאזל, קורה שם? מה קורה לילדים שלנו כשאנחנו לא נמצאים אתם?
לדידנו, אפשר ואולי אף צריך, לבטל לאלתר את הנונסנס הפסאודו-פוסט-מודרניסטי, הפוליטיקלי-כסת"חי הזה. מדיניות "היד וקצה החוטם" של נשיא בית המשפט העליון לשעבר שמגר מספיקה לצורך זה: "זכותך להניף את ידך באוויר מסתיימת בקצה חוטמי", אמר שמגר לפני שנים, וזו התורה כולה על רגל אחת.

סדר שיהיה כאן

תלמידים הם ילדים. ילדים הם בני אדם. בני האדם נולדו שונים, אך במדינתנו הם אמורים להיות שווים בפני החוק, בדיוק כהוריהם, מוריהם וחבריהם. החברה שלנו מדירה אותם מהשיח הרווח בכל תחום, כולאת אותם לשנים, מתלמדת אותם עד אובדן כל שבב מקוריות, יוזמה, דימיון. מונעת מהם אינטראקטיביות והשפעה על גורלם ועתידם, מונעת חוויות לימודיות ודיאלוגים מפרים בד בבד עם האבסתם באינדוקטרינציה משמימה, חסרת מעוף ודמיון, ופוליטית במובהק. בנוסף, כל תועי הדרך, אוטודידקטים תמימים, נקראים לסדר. סדר שיהיה פה, המורה בכיתה.
במקביל, קבענו שהם בני מצוות מגיל שתים-עשרה, ברי עונשין מגיל ארבע-עשרה, זכאים לעבוד בשכר חרפה וניצול מגיל זה, חייבים בתעודת זהות מגיל שש-עשרה, רשאים לנהוג (במחיר הכפשתם) מגיל שבע-עשרה, להינשא מאותו גיל, להיהרג ולהרוג בשליחות העם והמדינה מגיל שמונה-עשרה, להיבחר מתום שירותם הצבאי, ורק אז הם יכולים להיחשב אזרחים ובני אדם, ולהשתתף בשיח הרווח. על מנת להבטיח את הרחקתה של אוכלוסייה זו, יותר מרבע מאוכלוסיית המדינה, הפקדנו עליהם סוהרים, והבטחנו את תנאי המאסר בחוק. חינוך חובה.
אין פלא, לפיכך, שקרנו של מקצוע ההוראה ירודה. להשקעה הכספית אין כל חשיבות. ההוצאה הלאומית שלנו לחינוך היא מגבוהות בעולם, ובכל זאת, עומדת ביחס ישר לעליית האלימות, בין כתלי בית הספר ומחוצה לו, וביחס הפוך לידיעותיו של המתולמד. האם הפתרון הוא להכפיל את ההוצאה הלאומית? זהו, שלא. אולי לקצץ.
בכ-20 מיליארד שקל לשנה קנינו את הבורים העילגים ובעלי תעודות הסיום והבגרות היקרים ביותר בעולם המערבי, עליהם הופקד כוח ההוראה (שוב), מהמשכילים במשק הישראלי ובעולם המערבי.

תסמונת שטוקהולם של המערכת

הילדים-תלמידים והמבוגרים-מורים, השבויים ושוביהם, מפתחים במהרה תסמונת שטוקהולם, ומתאהבים מעט זה בזה, ואפילו במוסד ובמערכת. אין להם ברירה. המורים נידונו למאסר עולם, והתלמידים לחצי-עולם. אין להם רצון לשנות, אין להם עניין לשנות, בסך הכל הם רוצים לחזור הביתה, אם כי לא תמיד בשלום. כולם ישננו עוד נוהל, עוד חוזר, יגיעו לעוד השתלמות, יקבלו עוד גמול ויעצמו עוד עין. אין כר פורה מזה לשגשוגה של אלימות, על כל גווניה.
אחותי, אחי - יש לכם ילדים בבית הספר? אל תפקירו אותם למורים. למען שלומם, ביטחונם ובטיחותם - פקחו בשבע עיניים כל יום על המערכת. אם צריך, הזמינו משטרה בעצמכם. אל תשתפו פעולה עם הטיוח. אם כלו כל הקיצין ויש לכם אפשרות לעבור בית ספר או יישוב - עשו זאת, ואם גם חשובה לכם התפתחותו המנטלית והרגשית של הילד, אל תשלחו אותו לבית הספר - הוא מסוכן לבריאותם של ילדיכם.
אם כל אחד מאתנו ידאג לילדיו, וגם אם רק עשרה אחוזים יצליחו להוציא את ילדיהם מבית הספר – אין ספק שאז יחול השינוי במערכת. אם כי לא בהכרח בשכר המופקדים עליה.

אבא של "בולי", בת שש וחצי, חיפה רבתי