המערכון הגדול מכולם

טוביה צפיר

נורא קשה לבחור. יש את המונולוגים של שייקה אופיר, ובמיוחד את הקלאסיקה המדהימה של מורה לערבית שמלמד בכיתה את המלט. היה גם את המערכון של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי בו היא מספרת לו על איזושהי תאונה, ולא מסגירה את העובדה שמדובר עליה, ובסוף בנאי אומר שהוא לא מאשים את האשה, אלא את הבעל המטומטם שנתן לה את המפתחות. יש עוד הרבה מערכונים נהדרים מתוך תכניתם "ילדות קשה". והגששים, כמובן, עם "דייג אוהב דגים", והתכניות של "בצל ירוק" שראיתי שבע פעמים כל אחת. עד היום אני זוכר חיקוי שטופול עשה למנחם בגין, שהיה אז יו"ר חירות, כשהוא נואם בפני אסירים ומבטיח שאם "חירות" הייתה בשלטון, היו בונים לכל אחד בית כלא פרטי. זה נאום שאני זוכר כמעט בעל פה, ואני מדבר על שנות החמישים המאוחרות. זה לא שאני לא אוהב את הסטנדאפיסטים של היום, אבל אלה הקלאסיקות שעליהן גדלתי. אני חושב שאלה הדברים שעשו אותי למי שאני. הייתי אז נער קטן שמכור לדברים האלה. זה נכנס לי לדם.

עידן אלתרמן

אני נורא אוהב את המערכונים הוורבליים של "מונטי פייתון" – אחד מול השני ליד שולחן, אבל אני רוצה לדבר דווקא על מערכון שנקרא "ריקוד הדגים". ג'ון קליז ומייקל פאלין עומדים אחד מול השני על מזח כשברקע יש מוזיקה מטופשת. מייקל פאלין מחזיק דג קטן בכל יד והוא נותן סטירות לג'ון קליז, על פי הקצב. פתאום קליז שולף דג ענק, בגודל של חצי בנאדם, מחזיר לו מכה, ופאלין עף למים. בכל פעם שאני רואה את המערכון, אני חושב שזה אחד הדברים הכי הזויים שנעשו בקומדיה, וזה הורס אותי מצחוק. בארץ, יש מערכונים של "החמישייה" שמאד קשה לבחור מתוכם. אני מאד אוהב את המערכון בו דב נבון, שמגלם דמות של שחקן, בא לבקש צ'ק משי אביבי, שמשחק תפקיד של מפיק. אביבי לא מבין על מה הוא מדבר, מתפלא ומתקשר לעשות בירורים מה זה "צ'ק". זה מערכון מבריק שאין צורך להסבירו.

ישראל פוליאקוב

לשייקה אופיר, היה מערכון אחד יוצא מן הכלל שהוא עשה על האיכר המסחוואי - איכר ממסחה. אני לא יודע אם היום יודעים מה זה בכלל. המערכון הציג דמות של איכר זקן שהבן שלו יושב בפתח הבית ומגרש את הזבובים. פשוט הייתי חקלאי, אז אני יודע בדיוק מה הוא עשה שם. אז האיכר חושב מה הוא יעשה קודם אם הוא יזכה בפיס – עוד יצול למחרשה או החלפת הפרדה. הדמות הייתה מושלמת, ואופיר יצר תמונה ציורית יוצאת מן הכלל. הוא עשה את זה באופן מושלם. הוא היה וירטואוז.

עוזי וייל

יש מערכון של הצמד הבריטי ריבס ומורטימר. ריבס מסיע במכונית ארבעה קופים, ואז הוא פתאום מת, ויוצאת לו ביצה מהפה – הוא נעלם ורוחו עולה השמיימה, והקופים נשארים לבד במכונית, עצובים נורא. ואז, נשמע קול רוחו של ריבס, שאומר את המשפט הבא: "עכשיו, כשאני מת, מי ייקח את הקופים שלי לטקס ההטבלה?". זה לא היה המערכון ששינה את חיי, אבל לא יצא לי לפעור את פי בתדהמה הרבה פעמים בשנים האחרונות. המערכון הזה שבר את שיאי הביזאריות, שמאד שימחו את לבבי.

תיקי דיין

אחד המערכונים שאני הכי אוהבת נקרא "המרדכי" - שזה קיצור של חכם מרדכי. יוסי בנאי כתב ו"הגשש החיוור" ביצעו. אני זוכרת שנורא התפעלתי מהדקויות הספציפיות של האנשים והדמויות, זה היה ממש פרנקי. אני זוכרת שההתפעלות הייתה נורא גדולה והקשבתי לו בשקיקה.

טל פרידמן

יש איזה חלק מסדרה שקוראים לה "המלון של פולטי", שכמעט כל קומיקאי שני מצטט ממנה. הכי בכיתי מצחוק כשראיתי את הקטע של "Don’t mention the war", כשבאים אליו אורחים גרמניים. בתקופה כזאת זה גם מתאים. זו פשוט קלאסיקה.

רבקה מיכאלי

אני לא יודעת אם אני יכולה לדבר על מערכון אחד, אבל ערב המערכונים הכי אינטליגנטי שהיית בו הוא "שתי טיפות מים" שכתב ג'ו אלדרור וביצעו רמי הויברגר ודב נבון. הערב עבר מנושא לנושא, זה היה מין "מחכים לגודו" פרנואידי ישראלי וחכם. קינאתי עד זוב דם וצחקתי כל הזמן.

זאב רווח

אני מאד אוהב את המערכונים של שייקה אופיר, שהיו ברמה בלתי רגילה. אני זוכר בעיקר את "יופי נחמה" ואת "המורה לאנגלית" - כשהוא מלמד את המלט בערבית. כשאני מדבר על זה אני מתחיל לצחוק - כל הדמויות והתפקידים העסיסיים שהוא עשה יצרו שפה בסטנדרט גבוה מאד של הומור ישראלי. הוא בנה את השפה, את שלישיית "הגשש החיוור", והוא הכניס את ההומור של הרחוב, של השכונה ושל השוק – ועל כך אני מוקיר לו תודה גדולה. אני חושב שהאיש הזה, האיש היקר הזה, היה פנומן. אני מתגעגע מאד אליו ואל ההומור שלו.

רמי הוייברגר

אני חושב ש"קרקר נגד קרקר" של הגשש, זה משהו שמאד הצחיק אותי, עם החוט מאריך והדיש-וושר. אני חושב שזה קשור לזה שההורים שלי התגרשו באותה תקופה, והמערכון נתן פן קומי לכל הסיפור.

יאיר גרבוז

לא עולה בדעתי מערכון ספציפי, אבל כשמדברים על הומור צריך להגיד מי המייסד וזה שייקה אופיר. אי אפשר לראות שום דבר שקרה אחר כך, בלי להבין מי התחיל את זה. כשהאיש עלה להופיע, הומור היה נוצר על הבמה - זה לא עניין של טקסטים ושל מערכון, אלא שחקן עם הומור אדיר שכולנו חייבים לו. אני חושב שההומור של היום יותר מפותח ומתוחכם ובעל חוש ביקורת עצמית, אבל שייקה אופיר – בלי שום ספק – היה זה שהקים את התשתית.

דב נבון

אני מאד אוהב את "הגשש החיוור". הקפיטריה בטבריה נורא הצחיקה אותי, וגם המערכון עם המכונית המגוייסת.

יאיר ניצני

יש מערכון של הגשש על זוג שמתחתן, וזה בעצם המפגש האולטימטיבי בין האשכנזי החנון ובין המזרחי – הקונפליקט בין זה שרוצה לעשות חתונה צנועה וקטנה לבין זה שרוצה רקדניות בטן שירדו מהליקופטר. עצמאותה היא הבת של האשכנזי, ויש את הבן שאני לא זוכר את שמו. בשלב מסוים שייקה שולח את גברי, שקוראים לו שם פואד, לבדוק כמה חדרים יש בבית, והוא חוזר עם התשובה: "שני חדרים, סגרו מרפסת", שזה משפט מדהים בעיני. המערכון עוסק בנושא אופייני, הוא כתוב ומבוצע בצורה גאונית.

ספי ריבלין

יש מערכון עם תיקי דיין ואורי זוהר, שעוסק בליל הכלולות של בני זוג. הוא נורא רוצה לישון והיא, בעשר דקות, מתכננת את כל החיים שלהם – כולל מה הילד ילבש לבר-מצווה. יש במערכון משהו מאד ישראלי, מאד נשי ומאד גברי. הכל יש בו. היא אומרת: "אתה יודע מה, בא לי לצבוע את הסלון בשחור" והוא מת לישון ועונה לה: "תצבעי בשחור, זה מלא חיים". הוא כל הזמן רוצה לישון, לישון, לישון. כמה דקות אחרי הנישואים הוא כבר מציע להתגרש. מערכון ממש חזק. אני מאד אוהב גם את המערכונים הגדולים של הגשש, ואני אפילו זוכר מערכון אחד שלי, אבל אני לא יכול להעיד עליו.

דני סנדרסון

יש מערכון בשם "חלש אופי" של אורי זוהר ושייקה אופיר. זוהר משחק בחור דעתן אנטיפט, ושייקה אופיר את חברו הנוזלי וחסר האופי. בין השניים מתפתחת שיחה לגבי הצגה בשם "הירח הכחול". שנייה לפני ששייקה אופיר החנון אומר את דעתו, הוא מתאים אותה לדעתו של אורי זוהר. האופן שבו זה נעשה הוא מקורי ומאד מצחיק.

אסי דיין

היה מערכון אחד של אורי זוהר ושייקה אופיר, כשהם יוצאים מתיאטרון ומפתחים שיחה על הצגה בשם "ירח כחול". מה שמצחיק שם זה שאופיר מתאים כל הזמן את דעתו לזו של זוהר. לא כתבתי את "גבעת חלפון" על סמך המערכון הזה, אבל אני זוכר שמאד הצחיק אותי הרעיון הזה של "אדם לכל עת", שמשנה את דעתו.

אסף הראל

"שבאנו" עם דמותו של שאול, שמוני ובראבא עשו ב"ערב חד פעמי", היה המערכון שהכי השפיע עלי - כזה שבתור ילד הייתי שומע עוד פעם ועוד פעם, ויודע אותו בעל פה, והיה לי אותו בביצוע הזה וההוא. מבחינת מערכונים "ערב חד פעמי" היה המיתולוגיה שלי, אבל "כשבאנו" היה הכי היסטרי, עם הווריאציות על יאשק-יאצק, שֶם האמא – סימה. היה לי הכל על קלטות. מהשנים האחרונות יותר אני מאד מסמפט מערכון שכתב אסף צפור ל"חמישייה". הוא עשה טייק-אוף על "שואה" של קלוד לנצמן – מערכון מצוין וארוך, כשהכל פולנית עם קריינות עברית. הולכים עם ניצול ביערות והוא מספר על "איך שמו אותנו ברכבות" ו"אז שינדלר בא" וכו', ובסוף מסתבר שהוא מדבר על הצילומים של הסרט של שפילברג. המערכון פשוט כתוב ומבוים נפלא.

פשנל

יש מערכון של הגשש שנקרא "שירים ושערים". הייתה תקופה שב"קול ישראל" היו משדרים את "שירים ושערים" וכשאיינשטיין היה עובר לאיזה מגרש, ואומרים לו שחרזי הבקיע שער, אז השאלה הראשונה שלו הייתה "מה הייתה הדקה", כאילו זה היה הדבר הכי חשוב. הוא היה שואל את זה חמישים פעם בתכנית. על הבסיס הזה נכתב המערכון, כי השאלה הייתה כל כך נוקבת, בצעקה, כאילו הוא שואל "מי הבקיע את השער". גם היה דאבל טוק – מקשקשים סתם ואומרים את אותם הדברים בכמה ניסוחים – "עכשיו כאן הדקה החמישים וחמש, כאשר חרזי מסר את הכדור לפליישר, והוא בנגיחה הבקיע בשער, הכניע את השוער שנותר חסר אונים מול הנגיחה של פליישר…". פשוט ככה דיברו אז ברדיו.