מה יהיה?

סדאם יתחפר ויקווה שהעולם יציל אותו

מאז פרוץ המשבר העיראקי המחודש עמדו בפני סדאם חוסיין שלוש חלופות: התפרקות מנשק בלתי קונבנציונלי, ויתור על השלטון ויציאה למלחמה. החלופה הראשונה מיצתה את עצמה, השנייה איננה רלבנטית עבורו, ועתה הוא נותר עם החלופה האחרונה, המלחמה.

למעשה, סדאם מכין עצמו לאפשרות של מלחמה זה זמן רב, והוא אכן פעל בשני הערוצים במקביל – גם ניסה למנוע מלחמה וגם התכונן לקראתה. סדאם הציב לעצמו כמה יעדים מרכזיים, הקשורים זה בזה, ביחס למלחמה כשתפרוץ: האחד – מניעת התקוממות האוכלוסייה העיראקית נגדו וחבירה שלה עם כוחות האויב; השני – מניעת קריסתה המהירה של בגדד ומשיכת האויב לתוכה במלחמה מבית לבית; והשלישי, ארוך הטווח – הבטחת הישרדות משטרו וקיום מורשתו לעתיד לבוא.

כדי להשיג את המטרה הראשונה הוא מינה, בין השאר, גנרלים לראשי המחוזות, כך שאם תהיה התפרצות של אינתיפאדה, כפי שהיתה ב-1991, בתום מלחמת המפרץ – יוכלו אלה לבלום אותה. אולם גם אם הצבא הפרוס באזורי הפריפריה לא יעמוד מול המתקפות האמריקניות, סדאם מקווה עדיין לרכז את כל המאמצים בבגדד ובסביבותיה, שם לב ליבו של שלטון הבעת'.

סדאם משליך יהב על כ-100 אלף חיילים ממשמר הרפובליקה המיוחד, ממשמר הרפובליקה ומכוחות מיוחדים אחרים, הפרוסים מעגלים מעגלים בבגדד ובסביבותיה כדי לנהל את המערכה על הקרקע. מכיוון שאין לסדאם מענה למכה האווירית – כפי שלא היה לו ב-1991 – הוא ינסה ככל יכולתו להתחפר בבגדד, בניסיון להשיג את אהדת העולם וסיום מהיר של המלחמה. מאחר שכרגע "הרחוב העולמי" עומד בצורה גורפת לצדו – הוא יהיה בדילמה לא פשוטה ביחס לדרך הטובה ביותר לשמר את האהדה הזאת ולגייסה לצורך סיום מהיר של המלחמה – היעד המרכזי שלו.

הדילמה מתמצה בעניין השימוש בנשק בלתי קונבנציונלי, אם יש ברשותו כזה. אם ישתמש בנשק כזה – הוא יפסיד את האהדה הצפויה לו מכל אותם מדינות וגורמים עולמיים התומכים בו כיום, שכן הוא יוכיח פעם נוספת עד כמה הוא מסוכן ועד כמה מוצדקת המלחמה נגדו. אם לא ישתמש בנשק כזה – הרי שכל עמלו, במשך 12 שנות סנקציות, היה לשווא.

דילמה אחרת שהוא יעמוד בפניה היא האם לערב את ישראל במלחמה, אם אכן נותרה לו האפשרות לעשות כן. מצד אחד, עירוב ישראל יכול להביא לו הישגים סמליים מוראליים, כפי שקרה במלחמת המפרץ. מצד שני ,עירובה, תוך שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי, עלול להביא תגובה ישראלית הרת אסון עבור ארצו.

נראה שבשלב הראשון סדאם ישאף לסיים את המלחמה במהירות, ועל כן ייתכן שיימנע מלנקוט במהלכים קיצוניים. לעומת זאת, אם המלחמה תתארך – הוא עלול לפנות לאופציה בלתי קונבנציונלית ולערב את ישראל, אבל אז ייתכן שהאופציה הזאת כבר לא תהיה זמינה עבורו.

הכותבת היא חוקרת בכירה במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב

לכל פצצה יש כתובת מדויקת

רבים בעולם מאשימים את ההנהגה האמריקנית בכך שהיא נוהגת כשריף במערב הפרוע, ושהיא חסרה את העומק האינטלקטואלי להתמודד עם בעיות מורכבות כמו אלו שמציב הרודן העיראקי. ארה"ב מזכירה לעולם את גיבור המערבון "בצוהרי היום", המתעקש לצאת ולהילחם לבדו, ללא תמיכה, ברשע המטיל אימה על העיר. ייתכן שהקאובוי המתייצב ברחובה הנטוש של העיירה לדו-קרב המכריע, אינו מתוחכם. אבל הוא יודע את העיקר: הוא מתייצב מול הרע, וברע יש להילחם מלחמת חורמה. זו הגישה שגרמה לאמריקה לצאת פעמיים במאה העשרים להצלת העולם החופשי.

ארה"ב יוצאת למלחמה בעיראק משום שהיא יודעת (כמו שאר העולם) כי סדאם חוסיין אינו מתנהג לפי הנורמות הבינלאומיות. התנהגותו הבלתי אחראית אינה מאפשרת להשלים עם העובדה שיהיה בידיו נשק להשמדה המונית, ואת זה ניתן לעשות רק כל עוד הוא לא השלים את פיתוח הנשק הגרעיני. לכן תהיה מלחמה.

המלחמה הזו לא תהיה דומה למה שאירע לפני 12 שנה. בפרק הזמן שעבר השלימה ארה"ב קפיצת מדרגה ביכולתה הצבאית. לא עוד הפצצות שטח מהאוויר והכרעת עיראק באמצעות הנעת דיביזיות משוריינות, אלא הכרעה על-ידי הפצצה נקודתית.

לכל אחת מאלפי הפצצות שיוטלו בימים הראשונים על עיראק תהיה כתובת בדיוק של מטר או שניים. בסיום המתקפה ייפגעו המוקדים העיקריים שעליהם נשען השלטון העריץ. במחזה הנכתב בימים אלה בוושינגטון, לעיראקים לא תהיה ברירה אלא למלא את תפקיד המטרות בלבד.

אם התוכנית האמריקנית תצליח, לא יצטרכו כוחות הקרקע להיכנס ללחימה ממש. תפקידם העיקרי יהיה אחרי המלחמה: חינוכה מחדש של עיראק וייסוד משטר מאוזן יותר, המקיים את הנורמות הבינלאומיות ונמנע מתוקפנות ומפיתוח נשק להשמדה המונית. זוהי משימה מורכבת יותר מהמשימה הצבאית, ובה תלוי יותר מכול גורל התוכנית האמריקנית לסדר חדש בעולם.

הכותב הוא אלוף במילואים, פרופסור ומרצה ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב

סבירות נמוכה לטילים עיראקיים

מלחמת המפרץ השנייה היא אכן מלחמה בלתי נמנעת, אך האם זאת המלחמה שלנו?

אין זאת המלחמה שלנו, ומוטב שלא נהיה מעורבים בה; אין לנו כל אינטרס להיות מעורבים, ואין ארה"ב חפצה במעורבותנו.

אך חשוב לזכור כי למדינת ישראל אינטרס ראשון במעלה בכך שחוסיין ומשטרו אכן ייעלמו מעיראק. המשך שלטון סדאם טומן בחובו איום ישיר וכבד לעתידנו במדינת ישראל. שליט עיראק מעורב, בתמיכה ובמימון, בטרור הפלסטיני המופעל נגדנו, וזאת תוך המשך פיתוח ובנייה של אמצעי לחימה להשמדה המונית, אמצעי לחימה כימיים וביולוגיים ומתקנים גרעיניים.

כשבוחנים את צעדיו של נשיא ארה"ב, חשוב לזכור את החלטתו האמיצה של כבוד ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין ז"ל, להשמיד את הכור הגרעיני העיראקי לפני שנים רבות. כמעט כל העולם, כולל אחינו בבית, יצא נגד ההחלטה להשמדת הכור, אך בראייה לאחור ובמבט בוחן להווה – צדק בגין בהחלטתו. אם לעיראק של היום היה נשק גרעיני, מצבנו ומצב העולם החופשי כולו היה שונה לחלוטין.

הסיכויים שישראל תותקף על-ידי סדאם בטילים הם נמוכים. ישראל מוכנה טוב יותר מאי-פעם, הן בתחום המגננה והן ביכולת ההתקפית. ממשלת ישראל ומערכת הביטחון נקטו צעדים שקולים ומדודים בהכנות לקראת התקיפה האמריקנית בעיראק.

אוכלוסיית ישראל צריכה לעקוב אחר ההתפתחויות בקור רוח, אפילו בחיוך ובמעט הומור, ולהשלים את ההכנות הבסיסיות המתחייבות מהוראות מערכת הביטחון. יש לוודא כי לכל בני המשפחה ערכת מגן איישת תקינה, כי המקלט בבית המשותף מסודר ונקי ומוכן, וכי הממ"ד תקין. כולנו צריכים להיות מוכנים, ובהתאם להוראות מערכת הביטחון לבצע בחדרים אטימה פשוטה בזמן שבו תינתן הנחיה כזאת.

להערכתי, אין כל איום על מקורות המזון או המים של ישראל, ואין צורך להיכנס לפאניקה ולאגור מצרכים. בואו נהיה מוכנים, שקטים וקרי רוח, רמת הסיכון נמוכה, ואם נותקף למרות כל ההערכות – נדע גם להגיב, גם להתגונן ולעבור את התקיפה בשלום.

פורים שמח לכל בית ישראל.

הכותב הוא אלוף במילואים, לשעבר אלוף פיקוד העורף

מול אויב כסדאם זו הברירה היחידה

מלחמה פורצת כשהדיפלומטיה נכשלת. אבל לפעמים לדיפלומטיה אין שום סיכוי להצליח עקב התנאים ועקב הנפשות הפועלות.

באופן פרדוקסלי המתנגדים למלחמה – בראשות צרפת, גרמניה, ורוסיה – נושאים בעיקר האחריות לכישלון הדיפלומטיה. לא היה לה סיכוי של ממש כאשר מלחמת התרבות היחידה שהתנהלה בחודשים האחרונים היתה ביניהן לבין ארה"ב, כאשר דעת הקהל בעולם רואה דווקא את בוש כסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם, וכאשר ארה"ב נאלצת לתת אולטימטום קודם כל לאו"ם. המתנגדות למלחמה הצליחו להציג עצמן כשוחרות שלום ואת ארה"ב כמחרחרת מלחמה. התוצאה של משוואה זו היתה הגנה על סדאם והחלשת האיום עליו, שרק הוא היה יכול, אולי, להביא לפתרון דיפלומטי.

לממשל בוש יש גם חלק, אם כי קטן יותר, בכישלון. הוא אמנם פנה לאו"ם כדי להשיג גושפנקה בינלאומית למתקפה, אבל פעל בסגנון מזלזל ומתנשא כלפי מדינות שנזקק נואשות לתמיכתן. אם הממשל כבר הלך לאו"ם, הוא היה צריך לאמץ אסטרטגיה וסגנון שונים לגמרי.

פתרון המתנגדים למלחמה היה לפרק את נשקו של סדאם באמצעות פיקוח האו"ם, אבל לאפשר את המשך שלטונו. אולם אם הפיקוח השיג משהו בעיראק, זה היה אך ורק הודות לאיום הצבאי האמריקני. המתנגדים יודעים שארה"ב אינה יכולה להחזיק במפרץ צבא כה גדול באפס מעשה במשך חודשים. בנסיבות הללו לחצם להמשך הפיקוח היה בבחינת תמיכה בסדאם והכשלת הדיפלומטיה.

מבחינת ארה"ב ושותפותיה, משטר סדאם ופירוק נשק אמיתי הם שני מושגים סותרים. על-פי ניסיון העבר, סדאם עושה מהלכי פירוק סמליים, ובה בעת מכין את התשתיות להתחמשות מחדש, שיופעלו בהזדמנות הראשונה. רק פירוק משטרו הוא איפוא הערובה לפירוק הנשק בעיראק. פתרון דיפלומטי חייב יציאה של סדאם לגלות והחלפת משטרו.

לפתרון הדיפלומטי היה סיכוי גדול יותר אילו מול סדאם היתה מתייצבת חזית אחידה של ארה"ב ושל האיחוד האירופי, שהיתה נותנת לו אולטימטום לפנות את כסאו. כישלון הדיפלומטיה הוא אירוע עצוב ביחסים הבינלאומיים, אבל לפעמים השימוש בכוח הוא האמצעי היחיד לטפל במשטרים רצחניים ומתועבים כמו אלה של סדאם, של מילושביץ' ושל הטליבאן.

הכותב הוא פרופסור למדע המדינה ומומחה לארה"ב באוניברסיטת בר אילן