מדריך לרבטיקו היווני

תרבות הפרחחים

אין פירוש מדויק בעברית לרבטיקו, וגם ביוונית אין פירוש אחד. "זהו, למעשה, ביטוי לתרבות הפרחחים ברחוב", מסביר יזהר גמליאלי מחברת גאיה, מומחה ליוון ואחד המדריכים המבוקשים על ידי טיילי ג'יפים בארץ ובחו"ל. "התרבות הזו הביאה ליוון השפעה של 400 שנות כיבוש טורקי, שהגיעה לשיאה בשנת 1923, לאחר שיוון הובסה במלחמתה נגד טורקיה. בהסכם שהושג ביניהן נערכו חילופי אוכלוסין ומיליון וחצי יוונים שחיו בטורקיה הועברו ליוון כפליטים חסרי-כל, התיישבו בשולי הערים והפכו ל'פרולטריון סחבה' - כוח עבודה זול שחי בסלאמס והתמודד עם מצוקות קשות".

בתוך שכונות העוני, מספר גמליאלי, נפתחו מועדונים, מאורות סמים ובתי זונות, בהם התנחמו הפליטים במוסיקה, בעישון חשיש ובשתיית אלכוהול. קראו להם 'רמבטיס' ולבושם האופייני היה מכנסיים צמודים המתרחבים בקרסול, חגורת אולרים, מקטורן שהיה מונח ברישול על הכתף כשיד שמאל מוכנסת לשרוול ויד ימין מתנופפת בחופשיות, נעליים מחודדות עם עקבים גבוהים ומקל הליכה מעץ דובדבן מלא.

רבטיקו בבית הסוהר

הרמבטיס המציאו לעצמם ז'רגון שכלל מלים בשילוב טורקית ויוונית. הם לא התחתנו ולא נגעו בחברותיהם בפומבי. חלקם עסקו בעבריינות קטנה, בהברחות ובהימורים. מעצר וכלא היו סמל הגבריות שלהם. הרבה מהשירים היפים של הרבטיקו נכתבו בבתי הסוהר.

את מרירותם ומצוקותיהם ביטאו הרמבטיס, בין היתר, באמצעות המוסיקה, השירה והריקוד, שהפכו ברבות השנים למוסיקת הנשמה של יוון. גמליאלי אומר שלא לכל זמרי הרבטיקו היה קול ענוג והם אף לא ניסו לשיר בנעימות. כל אדם יכול היה לפתוח את פיו ולשיר בקולו הצרוד, בסלסולים ובטעם האישי שהוא הביא לתוך השיר שלו.

שירי הרבטיקו, כמו 'לבד בעולם', 'מנוליס מעשן חשיש' ו'הם תפסו את בטיס' שיקפו את מצוקותיהם של אנשי השכונות. יש בהם שירי אהבה נוגים, געגועים למולדת שנאלצו לנטוש, שירי עוני ומחסור, על אהבת אם, על בתי האסורים ושירי תהילה לחשיש ולאלכוהול. הישראלים מכירים לפחות שיר רבטיקו אחד מובהק - 'אלקוס' של יהודה פוליקר, שתורגם מיוונית.

קטטות ומקרי רצח

את כל שירי הרבטיקו אפשר לרקוד. ריקוד היחיד נקרא 'זבקיקו' והריקוד המשותף 'חסאפיקו'. בעבר, בשנות ה-30, היו לריקודים הללו כללים ברורים, שאיש לא עבר עליהם. הזבקיקו נועד לאדם אחד שקם ורקד לבד. לעולם לא הצטרפו אליו במהלך הריקוד. מי שהצטרף עלול היה לגרום לפגיעה כל כך גדולה בכבודו של הרוקד, שפרובוקציה כזאת הסתיימה לעיתים בקטטה ובמקרים קיצוניים אף ברצח.

בזבקיקו יוצרים מעגל סביב הרוקד, וחבריו כורעים מסביב ומוחאים כפיים קרוב לרצפה, בגובה נעליו של הרוקד. לעיתים אחד מכה לפתע בנעלו של הרוקד. כל הסימנים האלה נועדו להראות לו שהוא המלך בערב הזה, והם הקטנים יעשו הכל למענו. לא פעם הם פותחים בזה אחר זה בקבוקי יין ומוזגים לכוסו של הרוקד, שטועם ממנו, ואז זורקים את הבקבוק כדי להראות לו שהם מוכנים לתת לו הכל. כל רוקד ממציא את הצעדים לעצמו בסגנונו האישי. לפעמים מניח הרוקד את כוס המשקה שלו על הרצפה ורוקד סביבה.

על נשים מהוגנות נאסר לרקוד זבקיקו במחששות ובבתי המרזח. רק לזונות היתה שמורה הזכות הזאת. לעומת זאת, את החסאפיקו נשים יכלו לרקוד גם במועדונים ובמחששות.

פרטיזנים, קומוניסטים וסטודנטים

תרבות הרבטיקו הפרחחית איימה על החברה היוונית המהוגנת והמשטרה החלה לרדוף את פעיליה והחרימה את המוסיקה שלהם, סגרה את מועדוניהם ופיזרה אותם. לאט לאט הפך הרבטיקו לתרבות מחתרתית ומקומם של המועדונים החדשים שנפתחו נשמר בסוד. את הבוזוקי החליף בוזוקי מוקטן, 'בגלמה', שניתן להחביא מתחת למקטורן.

במלחמת העולם השנייה אומצה מוסיקת הרבטיקו על ידי פרטיזנים ולוחמי החופש היווניים והיא הפכה למוסיקת מחאה ולסמל השחרור היווני מעול הכובש הנאצי. כשפרצה מלחמת האזרחים ביוון, עם תום מלחמת העולם השניה, זוהה הרבטיקו כמוסיקה של הקומוניסטים. כשאלה הובסו ונמלטו אל מחוץ לגבולות יוון הם המשיכו לכתוב רבטיקו.

בשוך מלחמת האזרחים פרצה מוסיקת הרבטיקו במלוא עוצמתה ואומצה על ידי הסטודנטים והאינטלקטואלים. שירים שהיו מוקצים מחמת מיאוס הפכו להמנונים. זמרים ומלחינים החלו לראות בה נכס צאן וברזל של השירה היוונית החדשה. מוסיקת הרבטיקו הפכה למוסיקה המועדפת ביותר על רשתות הרדיו והטלוויזיה.

נעלמה האווירה האותנטית

רוב שירי הרבטיקו המקוריים נעלמו בשל תיעוד דל ועלוב. גדול זמרי ומלחיני הרבטיקו הוא ציצאניס, שנפטר בשנת 1972 וזכה להלוויה ממלכתית כגיבור האומה. ציצאניס גילה וטיפח זמרות רבטיקו גדולים וידועים ביוון, כמו סוטיריה בלו, דימיטרה גלני ואחרות.

אגב, סוטיריה בלו, אחרונת זמרות הרבטיקו, היא אישה קטנטונת, 1.45 מ' גובהה, עם קול גדול והופעה כריזמטית. היא לא ידעה להפוך את כשרונה לכסף. היא היתה אלכוהוליסטית ומהמרת כפייתית ועישנה חשיש גם בהופעותיה מול קהל. לפני כמה שנים מצאו אותה יושבת על מדרכה מחוסרת כל, מנסה למכור את הקלטות שלה כדי להתקיים. מלינה מרקורי, שרת התרבות, לקחה אותה תחת חסותה אך למרבה הצער

סוטיריה בלו מתה זמן קצר אחר כך מסרטן. יוון ערכה לה הלוויה ממלכתית כאחרונת זמרות הרבטיקו ביוון והגדולה שבהן. יותר ממליון מעריצים חלפו על פני ארונה.

היום, אומר גמליאלי, שירי הרבטיקו נשמרים במועדונים לשעות הקטנות של הלילה, כשיא הערב במועדון. כל הזמרים הגדולים של יוון מחדשים שירי רבטיקו ישנים. למועדונים היום אין כמובן את האוירה האותנתית של מועדוני הרבטיקו האמיתיים. המועדונים גדולים, מהודרים, ואינם מזכירים בכלום את המחששות שמהם צמחו.

שלא כמו בארץ, הזמרים הפופולריים ביותר ביוון מופיעים קבוע במועדונים בסופי שבוע. אנא ויסי, למשל, היתה זמרת רגילה לגמרי עד שיום אחד, בגיל 50-45, היא עלתה על הבמה עם ביקיני ומיקרופון-מרכזנית סטייל מדונה, ובכך סימנה טרנד חדש במסיקה ובהופעות ביוון. היא נותנת שואו רציני וכדאי מאוד לראות אותה.

דספינה ואנדי הלכה בדרכה של אנה ויסי ומופיעות באותו סגנון. פרוטופסלטי היא לסבית מוצהרת עם קול ענק ורומנטיקנית גדולה. כשהופיעה לא מזמן עם התזמורת הפילהרמונית של ברלין, נמכרו הכרטיסים חודשים מראש. אלפטריה ארבניטקי היא הזמרת המובילה היום ביוון. יש לה קול מדהים והופעה כובשת.

אבל את השואו הכי גדול נותנים תרזיס ומיטרופאנוס. שניהם בני 60 בערך, שנותנים הופעה שקשה לדמיין.

הם כל כך פופולריים וכובשים שהקהל רוקד ושר איתם כל הלילה. זורקים עליהם פרחים ושותים איתם לשוכרה.