היה אי ואיננו עוד

בקיץ 2001, בעקבות ירידת מפלס הכנרת, נחשף אי בלב האגם הגווע. שושו נתן, אמן בין תחומי מקיבוץ אשדות יעקב, 'כבש' את האי ואף פנה למזכ"ל האו"ם בבקשה להכיר בו כ-Isola Cactus. בשורת מיצגים שקיים עליו, ניסה נתן לעמוד על הקשר שבין אדם למקום. את חוויותיו הוא חלק עם גולשי ynet (ראו 'כתבות נוספות' מימין לכתבה). עתה, עם עליית המפלס, נאלץ נתן להיפרד מהאי.

הייתי עד לחיזיון מופלא. אי צץ ונולד, נחשף והפך להיות חלקת אלוהים קטנה. כך במשך תקופה ממושכת נדדתי אליו, ציירתי, צילמתי, בניתי עליו יצירות שהרוח ליטפה חרישית בבקרים רקומי זהב זריחה.
אני זוכר בת צחוק שעלתה על פני. משוטט על האי, סורק במבט מרוכז את הטקסטורות שיצרו הגלים על אדמת האי. זאת שפה, שפת איים ברורה, אדוות גל מספרת אגדה של עכשיו, טקסט של צורות כאוטיות. ארעיות.
הנחתי על פני המים לצד האי שורת כבשים. חיפשתי את האור המתאים כדי לקלוט את המראה בעדשת המצלמה. ואז לרגע אחד של אחדות הפכה ההשתקפות במים לצריבה בתודעה. שבריר של שניה בו הייתי אני לקרן אור, הכבשה למים והאי לכבשה. הרמוניה. איזון.
ושוב החיוך על פני, שעה שהתמוססו חומות של שתיקה. תמימות קדושה. תמונות עכשיו מוקרנות על ים של קניונים. כיכר הלחם - אי של ישראליות, חברון - אי של אלימות, חרבון של חוף מבטחים. קשיש מחטט באשפה כמו תמונה מסרט אחר, כמו פוסטר קיטשי של סלון מרוחק. תמונת סרסור עם זונה למכירה. אי שפיות זמנית מתמשכת.
האי נעלם.
מים רבים כיסו אותו. מפלס הכנרת עלה והמיס את הקווים האדומים.
עכשיו כמו תמיד אני בתוך עצמי, צולל ומוצא את האדמות הלא קדושות. משוטט באוקיאנוס הזיכרונות. שם, על קיר הצריף בשבט הצופים, רשום במעומעם: 'ושכנתי בתוכם'.

שושו נתן, ISOLA CACTUS, אביב 2003