אבולוציה של חברות האדם

כולנו ערים ומודעים לחלוקה הברורה מאליה בין מדינות העולם המערבי "המפותח" לבין אזורי "העולם השלישי" הנידחים ומכאן, כמובן מאליו, גם להבדלים התהומיים הפעורים בין שני העולמות: המדע והטכנולוגיה של המאה ה-21 לעומת הטכנולוגיה מתקופת האבן, חברת השפע והמזון המהונדס לעומת חברת הציידים-הלקטים שתלויה בחסדי שמים, החברה התרבותית לעומת החברה ה"פרימיטיבית", ציוויליזציה "נאורה" לעומת "בורות".
אולם האם נתנו דעתנו לסיבות שהביאו להופעת הפער העצום ולשאלה הכללית מדוע התפתחה ההיסטוריה כפי שהתפתחה ביבשות השונות? שאלה זו נשאל ג'ארד דיימונד (Jared Diamond), שעוסק בביולוגיה אבולוציונית, על ידי ידידו יאלי, יליד גיניאה החדשה: "למה אתם הלבנים פיתחתם כל כך הרבה 'מטען' ואנחנו השחורים כל כך מעט?" כשבמילה "מטען" כלולים כל אותם פיתוחים שהוזכרו לעיל. על שאלה זו מנסה ג'ארד דיימונד לענות בספרו: "רובים, חיידקים ופלדה" (עם עובד/ ספריית אופקים, 2002. מאנגלית: עתליה זילבר ), ואני מבקשת לשתף אותכם במסקנותיו.

הבדלי תבונה מולדים?

החל מהמאה ה-15, כשהחלו חוקרי ארצות אירופים לעמוד על ההבדלים הגדולים שבין ארצותיהם לבין הילידים שפגשו במסעותיהם, היה ההסבר המקובל ביותר להבדלים הללו הפער-לכאורה ביכולות המולדות בין עמים וגזעים שונים. מן הסתם, מנקודת המבט המתנשאת של בני הגזע הלבן בארצות ה"מפותחות", נוח היה מאוד לפתח גישה שיפוטית, שמקנה להם יתרון ועליונות על גזעים "נחותים" שבוודאי לא ניתן היה לצפות מהם לתוצאות שונות מאלה שהתקבלו בהיסטוריה.
התפתחות התורות המדעיות סיפקה דרך רציונאלית, לכאורה, להסביר את ההבדלים בין העמים. עם הופעת תורת דרווין נחשבו הילידים לשרידים אבולוציוניים מפותחים פחות של אבות המין האנושי דמויי הקופים. עם התפתחות מדע הגנטיקה, היה הנימוק להבדלים השוני בגנים: הרי ברור שהמטען הגנטי הוא שגורם לילידי אפריקה וצאצאיהם, לאבוריג'ינים תושבי אוסטרליה ולאינדיאנים של האמריקות להיות נבונים פחות מבני הגזע הלבן. השקפה זו שימשה ועדיין משמשת כמקור לתורות גזעניות, ורבים מבני המערב עדיין מאמינים בזאת בסתר לבם, אם כי במסגרת ה"פוליטיקלי קורקט" לא משמיעים הרהורים שכאלה בפומבי ובקול.
דיימונד בילה שנים רבות בקרב הילידים בגיניאה החדשה, והגיע למסקנה שלא זו בלבד שהם לא פחות נבונים, אלא שבמובנים שונים, בשל הצורך להישרד בתנאי חיים הרבה יותר קשים, הם עולים עלינו, אזרחי העולם המערבי, בכישוריהם. מובן שבשני המקרים ההבדלים נובעים מ"אבולוציה" תרבותית. קחו לדוגמה אדם שלא ראה מימיו מכשיר חשמלי והושיבו אותו ליד מחשב או ליד מכונה משוכללת, או לעומתו השאירו אדם מערבי, עירוני טיפוסי שכל צרכיו מסופקים לו ברדיוס קטן למדי, ללא ציוד בג'ונגל לכמה ימים. מי ייראה טפשי יותר לבן הגזע האחר?

מציידים-לקטים ליצרני מזון

שלביה הראשונים של התפתחות האדם התרחשו באפריקה. על סמך מאובנים שהתגלו באפריקה בלבד, לאחר הפיצול מקופי האדם, הזדקפה השושלת האבולוציונית המובילה אלינו לפני כ-4 מיליוני שנים. לפני כ-2.5 מיליוני שנים חלה עלייה בגודל הגוף ובגודלו היחסי של המוח והטיפוס הקרוב ביותר לאדם המודרני בגודל גופו אבל עדיין לא בגודל מוחו, היה גם הראשון שהתגלה מחוץ לאפריקה באי יווה שבדרום מזרח אסיה ושכונה הומו ארקטוס ("האדם הזקוף"), שהתפתח להומו ספיינס.
העדויות המוקדמות ביותר להימצאות בני אדם באירופה מיוחסות לתקופה שלפני חצי מיליון שנים. התפתחות הגולגולת של האדם המודרני אירעה כנראה אף היא באפריקה, לפני כמאה אלף שנים, ואילו הזינוק האבולוציוני שלו התרחש לפני כ-30,000 שנים עם התפתחות תיבת הקול שהיוותה את הבסיס האנטומי להתפתחות השפה (וראו: "הגן של השפה", גליליאו 52). בתקופה זו החלה גם נדידת האדם הגדולה לאיראסיה (היבשת הגדולה הכוללת את אירופה ואסיה), ולאוסטרליה וגיניאה החדשה שהיוו יבשת אחת.
ההיסטוריה של החברות היצרניות החלה לפי ההערכה המקובלת על דיימונד לפני כ-11,000 שנים. עד אז חיו בני המין האנושי בחברות של ציידים-לקטים, שאורח חייהן כלל עבודה קשה של חיפוש יומיומי אחר מזון, שהרי רק מעטים ממיני חיות הבר וצמחי הבר ראויים לציד או לליקוט. רוב המינים אין בהם תועלת כמקור מזון בשל רעילותם, קשיים בעיכולם, ערכם התזונתי הנמוך או בגלל הקושי באיסופם וניצולם למאכל. מראיות ארכיאולוגיות הסתבר שגם הציידים-הלקטים לא אספו את צמחי הבר באקראי אלא הכירו אותם היטב והשתמשו רק בצמחים שיש בהם תועלת לתזונה ולריפוי.

מעבר הדרגתי

המעבר מאורח חיים של ציידים - לקטים לזה של איכרים יושבי קבע לא היה חד אלא התרחש בהדרגה וכלל שלבי ביניים. גם הציידים - הלקטים למדו לגרום לשריפות כדי לעודד את גידולם של צמחי זרעים שנובטים אחרי שריפות, להגדיל את תנובת צמחי הבר האכילים על ידי סילוק עצים מתחרים פולשים, או לכרות עצים בוגרים כדי לעודד גדילת נצרים חדשים. האבוריג'ינים, לדוגמה, נהגו להחזיר לקרקע את קצות הפקעות האכילות עם שורשיהן על מנת שישובו ויגדלו (אך זאת במקום הגידול הטבעי, ולא בשדות מאורגנים).
הצעד המכריע במעבר לחיי קבע היה, כמובן, ביות הצמחים ובעלי החיים. גם התפתחות זו היתה איטית והמעבר מתלות גמורה בצמחי בר לייצור ועיבוד מזון נמשך אלפי שנים, שהרי לא היתה זו בחירה מודעת אלא תוצאה של צורך ולימוד מתמשך ואינטנסיבי. אחת הסיבות העיקריות לכך היתה כפי הנראה הירידה בזמינות צמחי הבר וחיות הבר, בד בבד עם העלייה בזמינות צמחי הבר הניתנים לביות.
השיקול המניע, גם אם לא היה מודע, היה של כדאיות; דהיינו - השקעת אנרגיה לעומת תשואה בקלוריות. השינויים באקלים יצרו אף הם אפשרויות שלא היו קודם לכן, כמו הרחבת בתי הגידול של צמחים שונים (כמו דגני הבר) שמהם אפשר היה לאסוף יבולים רבים בתוך זמן קצר.
יחד עם המעבר לייצור של מזון מוצאים הארכיאולוגים עלייה בצפיפות האוכלוסייה, אך כאן נכנסת שאלת הביצה והתרנגולת: מצד אחד ייצור המזון מספק יותר קלוריות אכילות לדונם מאשר ציד-ליקוט ומצד שני, אוכלוסייה צפופה יותר זקוקה ליבולי מזון מוגדלים. ייצור המזון וישיבת הקבע איפשרו גם קיצור פרקי הזמן בין לידה ללידה; לא היה עוד צורך לשאת את התינוקות במסעות החיפושים.
קיצור המרווח בין הלידות הביא מצידו לעלייה בצפיפות האוכלוסייה ולדרישה ליותר מזון. זהו אפוא תהליך אוטוקטליטי. גם בין החיות המבויתות לבין הגידולים המבויתים פעלו יחסי גומלין: תזונה מכאן ודומן וחריש מכאן. החיות המבויתות סיפקו לישוב הקבע בשר, חלב, דומן וכוח עבודה, ומאוחר יותר גם אמצעי תעבורה.

התפתחות הביורוקרטיה

עם ביות צמחי המאכל, העלייה ברמת היבולים והמעבר לישיבת קבע נדרשה גם התפתחות טכנולוגית שתאפשר ייצור כלים לאיסוף המזון, עיבודו ואיחסונו. תם הצורך אם כן בחיפוש תמידי אחר מזון, וכתוצאה מכך השתנה לחלוטין אורח החיים. האדם נעשה יותר ויותר אדון לזמנו, ויכול היה בהדרגה לפתח מיומנויות ועיסוקים שאינם קשורים ישירות בחיפוש וייצור מזון. מצד אחד התהוו האליטות הפוליטיות - המלכים או השליטים, שתחתיהם היו הפקידים חלוצי הבירוקרטיה, החיילים שיצאו למלחמות ואנשי הדת למיניהם; ומצד שני הופיעו בעלי מלאכה כמו יוצרי כלים וחרשי ברזל שפיתחו כלי נשק בתקופות יותר מאוחרות.
האליטה הפוליטית קנתה שליטה על המזון שמייצרים אחרים, נטלה לעצמה את הזכות להטיל מיסים ויכלה לעסוק בפעילות פוליטית שאיפשרה בין השאר בניית מבני ציבור מפוארים, פיתוח תרבות עירונית ויציאה למלחמות כיבוש ממושכות. רק חברה חקלאית גדולה יכלה לכלכל צמיחת חברות שמאורגנות כנגידויות או כממלכות ורק אורח חיים כזה, של ריכוזיות פוליטית וריבוד חברתי, איפשר התפתחות כלכלית, טכנולוגית ואוריינית.
נחזור לשאלתו של יאלי או לשאלה הרחבה יותר: מדוע התפתחו חברות האדם כפי שהתפתחו ובמקומות שהתפתחו? ג'ארד דיימונד מתייחס בתשובתו לשלושה היבטים שונים: האחד, מה גרם להתפתחות חברה תרבותית מסוימת ולא לאחרת? השני, מהן הסיבות שגרמו להתפשטות הידע והתרבות לאזורים מסוימים ולא לאחרים? והשלישי, מדוע עמים מסוימים כבשו ושיעבדו עמים אחרים ולא ההפך?

זמינות צמחים ובעלי חיים

ההסבר שהיה רווח כתשובה לשאלה הראשונה הוא שהתפתחות אוכלוסייה יצרנית התרחשה באזורי עמקי נהרות, שבהם אפשר היה להקים מערכות השקיה מורכבות שישרתו את החקלאות. אולם מסתבר שמערכות ההשקיה הופיעו זמן רב אחרי הקמת החברות היצרניות וכי מיקומן אינו קשור כלל לעמקי נהרות.
הסבר אחר שהועלה גורס שמקדמת זמן יכלה להיות סיבה להתפתחות מוקדמת. ואולם להתפתחות האדם באפריקה היתה יתרון זמן עצום ביחס למקומות אחרים, שהרי האדם המודרני הופיע ביבשת זו, ולאור העובדה הידועה ששם לא התפתחו החברות החקלאיות היצרניות מתבטל מאליו גם הסבר זה.
ובכן, מאחר שהסכמנו שהתנאי הראשון להקמת חברה יצרנית היה ביות צמחים ובעלי חיים, והואיל ורק חברות שעלה בידן לעשות כן הצליחו לפתח בין השאר גם טכנולוגיות לחימה ולכבוש חברות אחרות ולהשתלט עליהן - הרי מה שאיפשר את הקמתן הוא זמינותם של צמחים ובעלי חיים בני-ביות.
צמח מבוית הוא צמח שגידולו גרם, מדעת או שלא מדעת, שישתנה שינוי גנטי מאב הבר שלו, שינוי שהופך אותו מועיל יותר לבני האדם הצורכים אותו. הצמחים המועמדים לביות הם בעיקר צמחים חד-שנתיים בעלי זרעים גדולים, שנשארים מחוברים לצמח ואינם מתפזרים מעצמם. חיה מבויתת היא חיה שנעשית בה רבייה סלקטיבית בשבי וחלים בה שינויים גנטיים בהשוואה לאבות הבר, לשימושם של בני האדם ששולטים ברבייה ובאספקת המזון שלה.
בעל החיים המתאים לביות הוא יונק בר יבשתי, אוכל עשב השוקל בממוצע יותר מ- 45 קילוגרם. תכונות נוספות שצריך להביא בחשבון הן: מהי כמות המזון הנדרשת כדי לגדל את בעל החיים (משום כך לא בויתו כל היונקים אוכלי הבשר), קצב הגידול של בעל החיים וכן מזגו - מידת הסכנה שלו לאדם ומידת "עצבנותו". מבחינה זו נפסלו בנוסף לדוב, התאו והקרנף גם מיני סוסים שונים ומיני הזברה.

היררכיה של דומיננטיות

כמו כן מתאימים הם בעלי החיים שחיים בעדרים צפופים ובטריטוריות חופפות וכפופים להיררכיה של דומיננטיות. הייררכיה כזו שוררת בעדרי צאן, בקר, סוסים וזאבים ומאפשרת החלפה של מנהיג העדר לאדם או לבעל חיים אחר על ידי החתמה בגיל צעיר. המסקנה המתבקשת היא שזמינותם של צמחים ובעלי חיים מתאימים לביות הם המפתח לעלייתן של אימפריות במקום מסוים ולא במקום אחר.
רוב מיני החיות והצמחים המבויתים נבדלים מורפולוגית מאבותיהם מיני הבר. הצאן והבקר המבויתים קטנים יותר, התרנגולות והפירות גדולים יותר, קרני העזים שונות וכן הלאה, על כן ניתן לזהות שרידי צמחים ובעלי חיים מתורבתים באתרים ארכיאולוגים מתוארכים. במחקרים שנעשו בכל היבשות נבדקו "חבילות המזון" שבהן יכלו להצטייד המתיישבים הראשונים, דהיינו, מספר הצמחים ובעלי החיים שניתן לביית מתוך מגוון החי והצומח באזור.
האזור הקדום ביותר שבו נמצאו שרידי ישובים חקלאיים שהתקיימו על גידולים מבויתים הוא אזור הסהר הפורה. אזור זה היה גם המקור לכמה מן הגידולים החשובים בעולם המודרני (ביניהם כמובן החיטה והשעורה) וכמעט של כל החיות החשובות המשמשות את העולם המודרני: העז, הכבש החזיר והפרה. ולפיכך זהו האזור שחלה בו, בתקופה המוקדמת ביותר, שרשרת ההתפתחויות הכוללת את הערים, הכתב, האימפריות וכל מה שמכונה בפינו ציוויליזציה.

השפעות האקלים

האקלים הים תיכוני בעל החורף המתון והקיץ הארוך והחמים עודד התפתחות צמחים חד-שנתיים שמשקיעים את רוב האנרגיה שלהם בייצור זרעים גדולים ובראשם הדגניים והקטניות. האזור גם התאפיין בשונות רבה של צמחים ובעלי חיים המתאימים לביות, ובזכות הזמינות הזאת יכלו העמים באזור הסהר הפורה להרכיב במהירות "חבילה ביולוגית" רבת כוח ומאוזנת לייצור מזון. כיום זוהו באזור זה צמחי הבר של רוב הגידולים המבויתים, והוגדרו השינויים הגנטיים שחלו בהם.
אזורים אחרים שבהם התפתח ייצור המזון באופן עצמאי וראשוני בזכות חבילת מזון מתאימה הם: סין, אמריקה התיכונה והאנדים בדרום אמריקה. בשאר האזורים הגיאוגרפיים, על פי המחקרים שנעשו בצמחי הבר וחיות הבר שהיו נפוצים בתקופת זמן המעבר לחיי קבע, נמצא שלא היו צמחים ובעלי חיים שהתאימו לביות, או מכל מקום לא במידה מספקת לקיומה של "חבילת מזון" נאותה שתהווה תחליף לציד-ליקוט. יבשות אוסטרליה - גיניאה החדשה ואמריקה איבדו את כל היונקים, שיכלו להיות מועמדים לביות, בגלי ההכחדה הגדולים שחלו עם נדידת האדם לפני 40,000 שנים, ו-11,000 שנים, בהתאמה. אלה היו מפגשים פתאומיים, יחסית, בין אדם בעל כישורי ציד מפותחים לבין חיות נוחות מזג שלא ידעו את האדם ולכן לא פיתחו חששות מפניו, כדוגמת בעלי החיים באיי גלפגוס כיום. וכך, על-פי ג'ארד דיימונד, נמתח קו ישר וברור מחבילות המזון המעובדות שמקורן בצמחים ובעלי חיים מבויתים ועד לציוויליציה המודרנית או כניסוחו ל"רובים, חיידקים ופלדה".

נדידת "חבילות המזון"

איך בכל זאת הגיעו חבילות המזון לשאר האזורים? המחקרים הגנטיים מאפשרים לקבוע אם צמח או בעל חיים מבויתים באזור מסוים, בויתו באופן עצמאי או יובאו לאזור על ידי סוחרים ונודדים. מהנתונים הסתבר שהתפשטות חבילות המזון ואיתה גם המעבר לחיי קבע היו מהירים מאוד.
תפוצת חבילות המזון היתה מהירה עד כדי כך, שגם אם בסביבה שאליה הגיעה החבילה היו מלכתחילה צמחי בר מתאימים לביות - או אפילו אותם צמחים עצמם שמהם היא מורכבת - אומצה החבילה לפני שנעשו ניסיונות ביות עצמאיים. לא תמיד אומצה כל החבילה (בתלות בתנאי האקלים המקומיים וטיב האדמה לצמחים המיובאים), ולעתים הוספו עליה צמחים מקומיים, שלא היוו חבילת מזון מספקת בפני עצמם.
אך הסתבר שגם כיוון ההתפשטות לא היה אקראי, אלא נקבע על ידי התנאים הסביבתיים. ציר ההתפשטות העיקרי ביבשת איראסיה הוא מזרח-מערב, לעומת יבשות אמריקה ואפריקה, שם הציר העיקרי הוא צפון-דרום. ומה לעניין זה ולהתפשטות ייצור המזון? המקומות שנמצאים לאורך הציר שכיוונו מזרח-מערב נמצאים כמובן בקווי רוחב דומים, ולכן הם בעלי אורך יום משותף ואותם שינויים עונתיים וכן, במידה פחותה, משטרי טמפרטורה ומשקעים דומים.

הבדלי אקלים קיצוניים

אלה הם המרכיבים המשפיעים על נביטת הצמחים, אופן גידולם, זמני הפריחה והבשלת הפרי ועמידות הצמחים למחלות. לעומת זאת ההבדלים בצורות האקלים לאורך קווי אורך הם מאוד קיצוניים. לפיכך ניתן לאקלם, בקלות די רבה, צמחים סביב אותו קו רוחב וכמעט בלתי אפשרי להעביר צמחים מאקלים טרופי לאקלים קר ולהפך. הדבר נכון גם לגבי הסתגלותם של בעלי חיים: ציר ההתפשטות מזרח-מערב טבעי הרבה יותר מאשר צפון-דרום.
וכך התפשט ייצור המזון מהסהר הפורה מזרחה עד לתת-יבשת הודו ומערבה דרך מרכז אירופה קודם לדרום ספרד ומאוחר יותר עד לבריטניה, כמו גם לצפון אפריקה ובדרום לאתיופיה. בנוסף למכשולים אקלימיים קיימים גם מכשולים טופוגרפיים כגון: רצועות רחבות של ימים שלא ניתנות למעבר בסירות, רכסי הרים גבוהים ומבותרים ומדבריות חסמו את מעבר החבילה באופן מוחלט.
תהליכים דומים להפליא התרחשו בעת התפשטות הכתב. ואכן גם את התשובה לשאלה השנייה - מהן הסיבות שגרמו להתפשטות הידע והתרבות לאזורים מסוימים ולא לאחרים - יש לחפש, על פי דיימונד, בנתונים הגיאוגרפיים של היבשות.

רובים, חיידקים ופלדה

ההבדלים בהתפתחות בין העמים שנבעו בעיקרם מהגורמים שהוזכרו באו לידי ביטוי בצורה הברוטלית והנוראה ביותר בהתנגשות אלימות בין התרבויות. ההתנגשות הידועה ביותר היתה זו שבין הספרדים לבני עם האינקה במרכז אמריקה, התנגשות שבמהלכה מחצו 168 קונקיסטדורים, בראשות פיסרו, צבא של 80,000 אינדיאנים בני האינקה שבראשם עמד אטהולפה שנחשב בעיניהם לאל השמש. כאלה היו גם הקרבות האחרים של פיסרו נגד בני האינקה ושל קורטס נגד האצטקים. היתה זו מלחמת רובים וחרבות פלדה כנגד אלות עץ, שריון פלדה לעומת שריון בד, רוכבים על סוסים ("בני אלים") לעומת רגליים.
הסוסים והרובים מילאו תפקיד שולי בלבד, אם כי השפעתם הפסיכולוגית היתה עצומה וגרמה לבהלה וחוסר אירגון ששיחקו לידי הספרדים. הנשק הקטלני ביותר במלחמותיהם של האירופים כנגד הילידים היה החיידקים והנגיפים. היתה זו מלחמה ביולוגית ממש, אלא שלא במודע. מגפות דבר, אבעבועות שחורות, חצבת, שפעת, וטיפוס עשו שמות בעמים רבים ביבשות אמריקה ואוסטרליה.
הילידים שמעולם לא נחשפו קודם לכן לנגיפים ולחיידקים אלה*, היו חסרי חיסון בעוד העמים הפולשים כבר פיתחו חיסון ניכר. למעשה קטלו המחלות כ-95 אחוזים מאוכלוסיית הילידים באמריקה עוד לפני שהגיעו צבאות הכיבוש הספרדים: הן הגיעו כבר עם מגלי אמריקה הראשונים. מקור המחלות הוא המס ששילמו בני האדם על התפתחות הציוויליזציה.
כל הנגיפים והחיידקים האלה הועברו לאדם מבעלי החיים שבויתו, עברו שינויים גנטיים ונעשו אלימים לאדם (בדיוק כמו סיפור נגיף האידס בימינו). צפיפות האוכלוסיות בערים שצמחו באירופה גרמה להתפשטות מהירה של המחלות ביבשת זו והשורדים היו אלה שחוסנו באופן טבעי מפני מחוללי המגפות.
בשל קוצר היריעה אין באפשרותי לנגוע בגורמים נוספים ודוגמאות רבות ומאלפות שמוזכרים בספר, אבל המסר החשוב הוא התשובה ליאלי: ההבדלים הבולטים בין קורותיהם של עמים בני יבשות שונות אינם נובעים מהבדלים מולדים בעמים עצמם אלא מהבדלים בסביבות שלהם.