רם אורן בפעם ה-13

שנתיים אחרי "אהבה בדלתיים סגורות" ושנה אחרי "לטרון" יוצא לחנויות ספרו החדש של רם אורן, "נסיכה אפריקנית", בלי הודעה מוקדמת ובלי יחסי ציבור, אבל עם עטיפה מבריקה ועלילה שתיקח אתכם למסע במחוזותיה של אפריקה השחורה. "אני סופר במשרה מלאה", מסביר אורן את התדירות הגבוהה שבה הוא מוציא ספרים. "אני לא מלמד באוניברסיטאות, לא מרצה ולא מבלה את זמני בנסיעות. אני יושב וכותב משש בבוקר ועד חצות. זו הסיבה שההספק שלי גדול יותר. אני משקיע את כולי בכתיבה, מה גם שיש אלמנט של דרישה לספרים שמעודד אותי - אני כותב ויודע שיש אנשים שרוצים לקרוא. יש בי פרץ יצירה מתלהב. כל חיי רציתי להיות סופר וזה קרה באמת בשלב מאוחר יחסית, אז אני עדיין בהתלהבות. אני מסיים ספר ומוציא אותו, אם יבוא לי רעיון לספר חדש בעוד שבועיים, אני אשב לכתוב. בין 'נסיכה אפריקנית' לבין ספר המתח הקודם שכתבתי עברו שנתיים. ביניהם הוצאתי את 'לטרון', אבל הוא שייך לז'אנר ספרותי אחר".

- אז מה מחכה לקוראים ב"נסיכה אפריקנית"?

"בגדול אני יכול לומר שמדובר בסיפור על שני בחורים ישראלים, שניהם נשואים והורים לילדים, שניהם יוצאי סיירת מובחרת שעובדים בתחום היהלומים והחליטו לעשות מכה באפריקה. הם נוסעים לשם, בטוחים שיתעשרו וזה לא קורה. בדרך הם נקלעים לסיטואציות גורליות שמעיבות על חייהם וסופגים טרגדיה גדולה. זה סיפור מתח, שמשלב בתוכו כמובן סיפור אהבה ומציג את הצדדים הפחות יפים של תעשיית היהלומים".

- כסופר, איש ספר ומו"ל שקורא כתבי יד רבים, מהו לדעתך הערך הספרותי של הספרות הפופולארית?

"יש אנשים שאוהבים מוזיקה קלאסית, יש כאלה שאוהבים מוזיקה פופולארית, אחרים אוהבים ג'אז ויש כאלה שלא יתקרבו בחיים לג'אז. ממש כך גם בספרות. לכל ז'אנר יש את הכללים שלו והז'אנר הפופולארי מייצר הנאה ובריחה מהמציאות היומיומית. הוא משודר בגובה העיניים, לא מכביד ומתלבש בנוחיות על בחור בן 17 כמו גם על זקן בבית אבות. מבחינת תפוצה הז'אנר הפופולארי תמיד ינצח כי הוא פונה לכולם. זו ספרות שנועדה לספר סיפור שלא ירפה ממך עד לדף האחרון. אם הספר בנוי על-פי הכללים, יהיה לו קהל עצום והעובדה היא שבמשך שנים רבות כתבתי ספרים שאף מו"ל לא רצה להוציא, כי בארץ חשבו שאין קהל לספרות פופולארית ולא קנונית. כתבתי, כתבתי, ובסופו של דבר זה פרץ. זו עובדה וזה עובד. אני משוכנע שאם תשימו בכותרת הראשית שלכם קצת פחות עיראק וקצת יותר רם אורן, אנשים יהיו מאושרים".

- יש מתכון בטוח להצלחת ספר?

"בשום ספר אין הליכה על בטוח. עם השנים אני נעשה מיומן יותר בכתיבה, אני יודע לנחש מתי הקהל מתעייף ומתי אני מחזיק אותו, אבל אני תמיד בחרדות שאנשים לא יאהבו את הספר החדש. אין נוסחה קבועה, קחי את ג'ון גרישם, כל הסיפורים שלו סובבים סביב משפטנים ועורכי דין, זה עבד, אבל בשלב מסוים זה חוזר על עצמו ומעלה רווייה. בספרים שלי אני מנסה לגוון".

- בכל זאת יש משהו בטוח בבחירת הז'אנר הפופולארי כעוגן ספרותי, כמו גם בבחירת הכותבים בהוצאת "קשת" – צרויה שלו, שלי יחימוביץ, ליהי לפיד, קובי אוז ואחרים - כולם כאלה שהוכיחו את עצמם בהוצאות ספרים אחרות או נחשבים לסלבריטאים. אתה לא מעוניין להיות זה שמביא תגליות ספרותיות משמעותיות?

"שלי יחימוביץ' ידועה כדמות רדיופונית, זה לא אומר אוטומטית הצלחה בטוחה. אנשים לא מוציאים 80 שקל רק בשביל הרמה הרכילותית. דודו טופז הוציא אוטוביוגרפיה שנכשלה והוא הראשון בבידור. אנשים היום נזהרים בלהוציא כסף, הקהל מאד סלקטיבי ושום יחסי ציבור לא יעזרו לספר רע. יקנו אותו 200 איש, ומהפה לאוזן הוא יתחסל. בעניין תגליות, גבריאלה אביגור רותם כתבה את הספר 'חמסין וציפורים משוגעות' במשך שמונה שנים. שמונה שנים זה זמן שרוב הכותבים החדשים לא יכולים להרשות לעצמם לכתיבה. אני לא בטוח שלצעירים יש סבלנות לכתוב ספר של ממש. חייבים להקריב קורבן בשביל הכתיבה, וזה דבר שלא כל משפחה מוכנה לקבל. בעיות כלכליות שמכתיבות לך להתרוצץ בין מספר משרות גורמות לך בהכרח עכבות בכתיבה. זו בדיוק הסיבה שאני חושב שלמרות המספר העצום של כתבי היד שאנחנו מקבלים, אנחנו לא מוציאים לאור תגליות חדשות, כי פשוט אין. קל לי יותר לומר שאני אממן סופר ידוע כי אז ברור לי שהספר יימכר בסופו של תהליך, אבל זה לא אומר שאני לא נובר בכתבי היד בתקווה שהתגליות יגיעו".

- מרבית הספרים שבחרת להוציא לאחרונה הן של נשים.

"אני חושב שזה מקרי, העובדה שיש אצלי בהוצאה רוב נשי של כותבות. אבל יש גם גברים. אני לא אוסף נשים. בכלל עברתי את שלב החיזור אחרי סופרים. אני בוחר להוציא חומרים שאני באמת אוהב. קובי אוז אמר לי פעם כששאלתי אותו למה הוא בחר בהוצאה שלי, שההבדל בין ההוצאות הגדולות לזו שלי, היא שההוצאות הגדולות הן מעין סופרמרקט ואצלי מדובר בבוטיק. אני מוציא מעט מאד ספרים בשנה ואני מקדיש הרבה מאד זמן לכל אחד מהם. הבחירה על פי טיב החומרים".

- אתה אולי המו"ל והסופר היחיד בארץ שלא בונה על קידום מכירות מוקדם לספרים שלך. הספר שלך הגיע אתמול לחנויות בלי שאף אחד ידע על כך.

"יחסי ציבור אינם חזות הכל על פי תפישתי. פרסום מוקדם רק מעצבן אנשים, כי הם רוצים לרוץ לחנויות לקנות את הספר והוא בפועל עוד לא שם. זה לא יעיל ולא נכון בעיני, מה גם שספר נבחן על-פי טיבו ולא על-פי מערך יחסי הציבור שלו. זו עטיפה בלבד - שאגב, עטיפת הספר החדש היא המושקעת ביותר שעשיתי והיקרה ביותר מבין העטיפות הקודמות - אבל שוב, העטיפה תביא את הקהל הראשוני ותו לא".

- יש סיכוי שתחזור להוציא ספרי אינטרנט, או שהניסיון הזה נכשל מבחינתך?

"מי שניסו ספרות אינטרנטית היה סטיבן קינג ואני. קינג פרש אחרי שני נסיונות שכשלו, ואני פרשתי לאחר ניסיון בודד. אפשר לעשות מזה כסף, אבל האמת היא שאנשים רוצים להיכנס עם ספר למיטה, להרגיש את הכריכה, לעלעל בדפים. 'עירום' מכר 15 אלף עותקים באינטרנט, והיו המון אנשים שביקשו ממני להוציא אותו גם כספר. גרסת הספר שלו מכרה 40 אלף עותקים בחנויות. אלו המספרים, וכמו שזה נראה לי היום, ספרי אינטרנט לא עובדים. אנשים מאד שמרניים בקשר להרגלי הקריאה שלהם, הקהל לא רוצה את זה כרגע, ואני לא יודע אם זה ישתנה. ספר זה דבר אינטימי, ואתה רוצה אותו קרוב אליך. מחשב זה דבר טכני וקר".

- ומה עכשיו, אתה כבר כותב ספר חדש?

"אחרי כל ספר אני נכנס לדיכאון של אחרי לידה, מעין תקופת רפיון שבה אני נסגר. נולד הילד, לקחו אותו לאימוץ, הוא כבר לא שלי וזה נורא. אני לא קורא את הספרים שלי לאחר שהם התפרסמו מתוך פחד שפתאום אני ארצה לשנות ולא אוכל. לקח לי 9 חודשים לכתוב את הספר הזה, הייתי כל כולי בתוכו, בינתיים אין שום דבר מתוכנן".