דגים מתים ביפו / דן בניה סרי

"דגים מתים ביפו", ספרו החדש של דן בניה סרי, מכיל שתי נובלות: "דגים מתים ביפו" מתאר חייט מאיזמיר שנוחת בנמל יפו למסור מכתבים לאישה בירושלים שהוא לא מכיר; ו"סעודה תוניסאית" מעלה במהלך ארוחה משפחתית יחסים כואבים שמנהלת בחורה מאוהבת עם הוריה ועם עמית לעבודה. הנה קטע מהנובלה הראשונה.

***

כשהגיע אל התחנה המרכזית שוב לא הניח דבר ביד המקרה וטיפס על האוטובוס הראשון שנזדמן לו.
"לאן?" שאל הנהג.
"לירושלים."
"אני מגיע בקושי רק עד רמלה."
"וירושלים?" התעקש.
"תנסה בעוד שעה."
האוטובוס לירושלים, שלא כסברת הנהג, הגיע מקץ רגעים אחדים.
"לירושלים?" הקדים ושאל.
"נסיעה טובה," בירכו הנהג בקול אדיב.
גם בפעם זאת התיישב בירכתי הרכב והשעין ראשו בעיניים פקוחות אל שמשת החלון. נוסעים רבים נדחסו אל תוך הרכב, והאחרונה שבהם, אישה מסורבלת בשר, באה והתיישבה דווקא לצדו.
"אני בטח לא מפריעה," הניחה שני סלים כבדים בין רגליה.
"בבקשה," תחב את מזוודתו אל מתחת לרגליו.
"ככה אני עם העונש הזה כל שבוע," ניסתה האישה לחייך.
"אה?" הציץ בתמיהה בשני הסלים.
"אוכל בשביל האמא של האיש שלי."
"היא לא מבשלת?"
"בקושי מתרחצת. זרקו אותה, לא עליך, באיזה מוסד. והיא, שתהיה בריאה, כלום לא אוכלת שם. רק האוכל שלי."
"ריח טוב."
"לבריאות."
"והבעל שלך?" שאל.
"הוא דווקא לא רוצה שאסע," דיברה בכבודו, "אבל היא, האמא שלו, רחמנות. מתה על האוכל שלי. אם רק היית רואה איך אוכלת את הקוּבֶּה, היית משתגע. מוצצת כמו אסקימו."
"אין לה שיניים?"
"דווקא הרבה. רק מה, מוצצת שלא ייגמר מהר," סילקה את המגבת מאחד הסלים והגביהה את המכסה מעל הסיר, "אולי תטעם גם אתה איזה חתיכה."
"מה זה?"
"אתה לא יודע?" צחקה, "למה אתה, מאיפה באת?"
"מטורקיה."
"ושם, בטורקיה, לא אוכלים?" הוסיפה לצחוק.
"מעט," השיב, "ובכל זאת, אנסה," הציץ בסיר.
"לבריאות," נתנה בידו.
אותה שעה סגר הנהג את דלת האוטובוס, וכשהוא מגביה עיניו אל הראי שמעליו שב ובירך את הנוסעים.
"נסיעה טובה."
"שיהיה בריא," שבה האישה שלצדו לדבר, "זה פנחס הנהג, אני מכירה אותו אולי כבר הרבה שנים. יש לו יופי של אישה. כל יום שולחת אותו כמו חתן לעבודה. תסתכל עליו, תמיד עם עניבה."
אף שלא הרפתה ממנו, הוסיף לאכול מן הקוּבה. טעמו אמנם היה זר לחכו, אך חמימות נעימה עלתה מקיבתו.
"נו, איך?" תבעה לדעת בשמחה.
"מאוד טעים," שיבח אותה.
"לבריאות," השיבה את המכסה אל הסיר, וכשהיא מוסיפה לבחון אותו בעיניה המשיכה לדבר, "והיא, האישה שלך, אם לא קוּבה, אז מה אתה אוכל אצלה?"
"לא הרבה," שיקר לה.
"תגיד לה שתבוא אצלי," תחבה בלצון את מרפקה בצלעותיו, "אישה, אם לא רוצה שהבעל שלה יהרוג אותה ממכות, צריכה כל היום להכניס לו שעועית בפה. איש שמן אף פעם לא מרביץ. רק ישן. והוא, האיש שלי, לבריאות, כשלא ישן, גם עבדול וַהַבּ."
"האישה שלי כבר מתה," גילה לה.
"מתה?"
"לפני כמה חודשים."
"אלוהים ירחם," הצטערה עליו, וכשהיא מגביהה שוב את המכסה מעל הסיר תחבה אותו לעברו, "אולי תיקח עוד אחד."
"תודה," מיאן.
"והיא, האישה שלך," הוסיפה בקולה העגום, "מה בישלה לך קודם שמתה?"
"הרבה חצילים."
"אה," נפתעה, "כמו האיש שלי. בטח עם הרבה שמן וכורכום."
"ייתכן."
"זה טוב בעיקר בשביל האוזניים," הסבירה לו, "כמו אתה, לבריאות, תסתכל על האוזניים שלך. אתה בטח שומע אפילו פריד אל-אטרש."
"אין לי זמן," עיַיף משום מה מדבריה, "אני בדרך כלל ישן."
"רואים עליך," הצטדקה בבושת פנים, וכשהיא מטה פניה ממנו עצמה את עיניה וניסתה לנמנם.
אף שעצם כמותה את עיניו, מיהר לפקוח אותן. אפשר שלא היתה מבוגרת, שב והציץ בנוסעת שלצדו, ואולי אף צעירה מאשתו, אך מארשת פניה ניכר שהחיים התנכלו לה. אישה עבה, מרופדת בטלאים מרופטים של בשר, ועם זאת השתאה מפני מה בישלה אף היא לבעלה חצילים. והרי אהבה אותו. כיבדה אותו. אפשר שהאמינה שעם השמן והכורכום לא תצטנן מיטתה לעולם. אלא שאשתו, שלא כמותה, מעולם לא הביאה את השמן למיטתו. תמיד הניחה לו את החצילים כבתוך אסלה על השולחן. חצילים מאוסים, ערמומיים, קנוניה מבהילה של תבלינים קטלניים שדי במקצת מהם לקטול עדר תמים של פילים.
מאז, חומק מן הרשת שטמנה לו אשתו, הקפיד לאכול מעט. טיפין-טיפין, כמין ציפור שאינה חדלה להעלות גירה. גם על הלחם בירך בלשון זהירה, מחפש בין הפירורים אם לא שכחה בהם רסיסי זכוכית קודם לאפייה. הרופא, ששב לשטוח לפניו את פחדיו, לא מיהר לייעץ לו לכתוב צוואה. אדרבא, המליץ לפניו על סלט טרי. דייסות נטולות קטניות. ובעיקר להרבות באכילת אבטיחים. "וגם הצואה," התעניין לפתע בנקביו, "האם מצאת בה כתמי דם או מורסה רירית?" שאל. "אף לא טיפה," הבטיחוֹ בקול נעלב. "אם כן, תן גם על כך תודה לאישה," ליווה אותו בשלווה מפתיעה אל דלת היציאה.
בינתיים, טורף דעתו בין הסיר לאסלה, נעשו לו חששותיו של הרופא ודאיים מתמיד. אין ספק, בפעם זאת הפליאה אשתו לעשות. בכפיס דק חיטט בצואתו, מבקש ולו רמז קטן של דם בכדי להזעיק עליה את השוטרים כולם. גם בחנות לא שב לאיתנו. שוב שב להתעמר בבחור. גם בתופרת שילח חִציו, ואפילו הנשים שבאו אצלו עם מעיליהם הפגומים כמעט יצאו מידו בפנים חבולות. אט-אט נתפתה להאמין שאילו ביקשה אשתו שוב את נפשה למות, היה בפעם זאת עוזר בידה ונושא אותה עד לצריח המגדל. אלא שבמהרה עצר בעד עצמו. וכי איזו אישה ימצא תחתה במיטה הריקה. וכי האישה השנייה, שאותה בוודאי תשיא לו הקהילה, תהיה טובה מן הראשונה? אולי, מה שוודאי יותר, תהיה שמנה, זללנית, הר בשרים שיעורר חשד לרעש אדמה חדש. ומה על שאר הנדוניה? על הפנים, על הלשון, היבלת, ושׂער הכינים, שגם אותה בוודאי תביא עמה במקהלה עליזה אל מתחת לחופה? נכון הוא שאת הראשונה לא ברא אלוהים למענו מצלע נקייה, אלא שאותה חטוטרת ראמים שבוודאי תתנשא לתלפיות על גבה של האחרת, זאת לא יוכל לשאת אפילו ייוותר ללא אישה גם אלף שנה. ואם אין די לו במסכת נזיקין זו, אין ספק שגם נופחת ימצא את צרתו השנייה מנעימה לו את שנתו במיטה. לא, גמר עם נפשו, אם נגזר עליו למות, מוטב מסיר של חצילים ולא משאול רצחני של נפיחות פילים.
כך, ניחם על הרעה, החל מספר לאשתו על משפחתו. אבא, אמא וילד ננס שנולד הפקר בין הגלים. זו לא היתה אגדה, גילה לה, אלא תופת דווּיה שממנה עלתה גם אמו. היא לא יכולה היתה לשאת את השרץ הקטן שהביאה אל העולם, כפי שאולי לא יכולה היתה לשאת גם את עצמה. אולי בקללת אותו ילד ניסתה להינחם על טעותה. על אותם קולות עלובים שעלו נוראים מכרסה בעת הריונה. "והיה עוד ילד," גילה לה רק אז, "אדמוני, יפה עיניים, אלא שהוא טבע בגיגית הכביסה." אשתו האזינה בדומייה. לא חקרה על הגיגית, כפי שלא שאלה לשמו של התינוק המת. "מה תשתה?" שאלה תחת זאת בקול נכאים. "תה," השיב. "וסוכר?" הוסיפה לשאול. "עם דבש," ביקש.
מאז חדל להביא את הבחור אל הבית. אשתו לא שאלה והוא שתק כמותה. שבה, כדרכה, לכבס, לשטוף את הרצפה, ופעמים, ברגעים של תמימות ילדותית, יצאה מן המרפסת ופרחי גרניום בידה. "לכבוד שבת," הסבירה את להיטותה החדשה לפרחים. באותן שעות מחל לה על הכול. קיבל בהכרת טובה את שתיקותיה. את האילמות המבעיתה שבה הניחה לפניו את החצילים על השולחן. לא היה בארשת פניה דבר שיבשר על הרעה, וכשהחלה אותם ימים אף רודפת בעיקשות אחר הזבובים עמד ובירך בלבו גם את הרב שקידש אותה לו לאישה. בפני הנשים שבאו אל חנותו לא חדל לשבח את חריצותה, ואף גילה להן בהתרגשות שגם היתושים החלו לומדים מידה פרק בדיני נפשות. אלא שאותו ערב, שכשנתפסה כף רגלו במלכודת גבינת העכברים, החל חושש לראשונה שמא לא רק בחצילים מבקשת היא את נפשו.

"דגים מתים ביפו" (הוצאת כתר) הוא ספרו הרביעי של דן בניה סרי. קדמו לו קובצי הסיפורים "עוגיות המלח של סבתא סולטנה" ו"ציפורי צל" והרומן "מישאל".