הניצחון של סדאם

ראשו של הפסל נעטף בדגל אמריקני. סביב צווארו נכרכת טבעת חנק. פיסת ציוד מכני הנדסי כבד אוחזת בחבל. כמה עשרות ניצבים - אולי אפילו כמה מאות, כולם גברים - מביטים בנעשה בצהלה גדולה. הרכב מתרחק. הפסל ניתק מבסיסו. היד המושטת שלו מצביעה עכשיו כלפי מטה. הפסל קורס. הראש נכרת. כמה מן הניצבים מחברים שלשלאות ברזל לראש וגוררים אותו. זום אאוט - וזהו, סוף.
המלחמה לא נגמרה, אבל המלחמה מצאה סוף-סוף את הסיפור שלה.
זהו אחד המראות היחידים שיישארו חרוטים בזיכרון הקולקטיבי של צופי הטלוויזיה במערב, שממילא לא השכילו רוב הזמן להבין מי נגד מי ולמה בתוך האבק והחול. הזיכרון האנושי אוהב סמלים, ויותר מזה - אוהב לצפות בשידור חי כשהם מתנפצים ומפנים את מקומם לסמלים חדשים.

בגדד בראש

נפילת פסלי סדאם בבגדד מרנינה במיוחד. המראה צבעוני בהרבה ומתביית על הצורך שלנו, כצופים, בסמליות רגשית זולה, נגישה, חד-משמעית, כזו שאינה זקוקה כלל לפרשנות.
מה שראינו אתמול היה מהיר יותר מנפילת החומה בברלין, שנדרשו יומיים כדי לנתץ אותה באופן אפקטיבי, סנטימטר אחרי סנטימטר. גבוה יותר ממותו העלוב, מול כיתת יורים, של צ'אושסקו. חזק יותר אפילו מן הבונקר הריק של היטלר, שלא סיפק שום קתרזיס רציני לצלמים של בעלות הברית. וודאי שיותר חזק מניתוץ מאוחר של פסלי סטאלין ולנין, עשרות שנים אחרי מותם. באולימפיאדת המראות המלחמתיים, בגדד, 9 באפריל, מנצחת בענק.
יחד עם הפסל המודח, המלחמה זוכה פתאום לנראטיב שהיה חסר לה כל הימים המאובקים הללו: עכשיו אפשר, בחסות הזיכרון הציבורי, לשכתב אותה כך שמטרתה היחידה תהיה שחרור העם העיראקי מעול רודנות. עוד מעט לא נזכור שהיתה איזושהי סוגיה מטרידה בעניין נשק כימי וביולוגי. עוד מעט נשכח שג'ורג' בוש צריך היה להוכיח לאבא שלו משהו, ולעמו - שגם אם בין-לאדן לא נתפס, השכונה הפרועה המשתרעת בין אפגניסטן לנילוס עדיין מספקת מועמדים להוצאה להורג. עוד מעט, גם כשנחזה בחלוקתה הכלכלית של עיראק בין תאגידי-ענק אמריקניים, זה ייראה לנו לגמרי בסדר, כמין התפתחות עלילתית סבירה אחרי ניתוץ הפסלים.
דונאלד ראמספלד כבר החל לשכתב, במסיבת עיתונאים אמש, אחרי ששבע נחת מן המראות. הוא כמובן הישווה את ניתוץ הפסלים לנפילת היטלר, לנפילת צ'אושסקו, לנפילת סטאלין. האדרנלין שזרם בעורקי העיתונאים בתדרוך הזה מנע ויכוח על אודות האנלוגיות, כי כשהמראה משתלט על החשיבה, כשיש סוף סוף אייקון למלחמה, קצת קשה לעשות אנלוגיות היסטוריות מורכבות.

ומה יקרה אחר-כך?

חסר לי אמש עיתונאי אחד שישאל את ראמספלד מה, לכל הרוחות, הקשר בין בגדד לבין אלה: נפילת היטלר הושגה במאמץ מלחמתי של חלק גדול מן העולם המערבי, כולל אומות שנאנקו תחת עולו. סטאלין לא הופל. הוא מת. צ'אושסקו לא מוגר בכוחות של קואליציה. חומת ברלין הופלה במכושים ובמברגים, לא בפצצות "חכמות". אם נמתח את האנלוגיה לשנים שאחרי המראות הדרמטיים, נגלה כי אחרי נפילת היטלר נדרש יותר מעשור לשיקום גרמניה, אחרי מהפכת גורבאצ'וב רק נגלו הצרות הגדולות של ברית-המועצות לשעבר, והחלו המלחמות האתניות מבפנים. ורומניה פוסט-צ'אושסקו היא המדינה השנייה בעונייה באירופה, מוכת סיאוב פוליטי ומפגרת, פשוט מפגרת. כמה טוב שראמספלד נמנע מלהשוות את המראה לנפילתו של טיטו, ולמה שקרה אחר-כך ביוגוסלביה-לשעבר.
כל ערוצי הטלוויזיה שביניהם זיפזפתי אמש והבוקר היו לכודים בתוך המראה: הנה, עוד פסל נופל. הנה, מישהו חובט בפנטופעלעך בתמונה היפר-ריאליסטית של העריץ, צעיר ונחוש במשקפי טייסים. המראה כה עצום, עד שהעריץ החי (או המת?) הופך מיותר לגמרי. פעם בכמה שעות נזכרים שלמען הסדר הטוב יש לשאול "אז איפה סדאם", כאילו מדובר היה בשריד פרה-היסטורי מעיק. ג'ורג' בוש ניחן בכישרון יוצא דופן ליצור אמירות בגודל של כתובית בשולי מסך טלוויזיה. "סדאם לא רלוונטי", אמר לפני ימים מספר, טרם הניתוץ, וצדק לגמרי.
אבל מה כן רלוונטי? ומהו הסיפור האמיתי, שאותו לא ראינו אמש על המסכים שלנו? עוצמת הפגיעה באזרחים, מצבם של בתי-החולים, מספרם של ההרוגים שעוד יתוספו לרשימה הארוכה, משני הצדדים, המורכבות האיומה של היום-שאחרי, כשהעיראקים ימצאו את עצמם מול ממשלה מוכתבת מגבוה, חמושה בגולים-מוצנחים-מטעם. הבעיה היא, שכל אלה לא מצטלמים היטב כמו פסל נופל אחד, שמבשר על סוף הסיפור. תמיד כדאי להקשיב לדיוויד צ'ייטר, כתב "סקאי ניוז" בבגדד ואחד העיתונאים הכי חכמים במלחמה הזאת. הבוקר הוא אמר: "יש בבגדד די פסלים של סדאם כדי לספק צהלה להמון לימים רבים, אבל בינתיים שמעתי מטוס בי-52 מטיל עוד פצצה".